Page 155 - 9322
P. 155
המורדת — אל החופש בברלין |155
"לבלק היא התחנה הבאה שלנו ",אמר זולטן" .אני מכיר את הַרשם
שם".
לפני שעזבנו ,שאלתי אם אוסרי נני עדיין מדליקה נרות בליל שבת
ואופה חלה.
"בטח!" היתה תשובתה.
"גם הילדים שלה עושים את זה?" שאלתי.
"לא ,רק היא ",ענתה אנג׳ליקה" .כשהיא תמות ,אף אחד לא
ימשיך את המסורת .היא עצמה לא לגמרי מבינה למה היא עושה את
זה; היא רק זוכרת שאבא שלה אמר לה לעשות את זה לפני שגירשו
אותה ,והיא ממלאת אחר הוראותיו ככל שהיא מסוגלת לזכור .אבל
היא לא יכולה לחייב את הילדים שלה לעשות כמוה .אחרי הכול ,הם
גדלו כמו כל שאר האנשים בסביבה .אין להם שום קשר לזה יותר".
כמה מוזר היה למצוא אישה יהודייה כאן ,שגדלה באותן הנסיבות
כמו סבתי ,אבל באיזו תפנית מהופכת של הגורל ,מעולם לא עזבה
את ביתה ,ולמרות הכול התנתקה לחלוטין מן המורשת שלה .נזכרתי
במחשבותיי משלב מוקדם יותר באותו הבוקר — על מידת הקלות
שבה יכולתי אני למצוא את עצמי במצב הזה; האם כתולדה מכך הייתי
יוצאת כמו הילדים או הנכדים של האישה הזאת? איך להתייחס לדבר
כזה? זאת בלי ספק ברכה ,אבל כמה גבוה המחיר!
כשעמדנו ללכת ,אחזה האישה בת־רומה בידי ,גבותיה הסבוכות
מחוברות זו לזו במצחה הכהה והמקומט" .מה היא רוצה?" לחשתי
לאנג׳ליקה.
"היא אמרה שהיא רק רוצה לאחוז בידך".
הפכתי את כף ידי לראות אם היא רוצה לקרוא אותה .האישה
שמטה את ידי בפתאומיות כאילו התלהטה בחום ,ולחייה האדימו.
"היא אומרת שהיא לא עושה את זה יותר ",אמרה אנג׳ליקה.
ניסיתי להתנצל ,נבוכה גם אני בשל ההנחות המוקדמות שלי .זה היה
בגלל שנזכרתי באישה בת־רומה שרצתה לקרוא את כף היד של יצחק
מחוץ למסגד בקורדובה ,מה שהעיד על בורות מצדי.
ראש הכפר המשיך לשוחח עם זולטן על היישוב" .אין כאן
אנטישמיות ",הוא חזר ואמר" .יהודים ,צוענים והונגרים תמיד חיו כאן
