Page 256 - 9322

‫‪ 256‬דבורה פלדמן|‬

‫למחילה — במילון גרמני ישן מראשית המאה התשע־עשרה אפשר‬
‫למצוא את ההגדרה ‪,jemanden mit Bitten zu überwinden‬‬
‫שתרגומה הגס הוא "להרעיף הפצרות על מישהו"‪ ,‬מה שדומה למדי‬
‫— אבל עם הזמן התפתח לכדי ריטואל חשוב מאוד‪ ,‬שמילא תפקיד‬
‫מרכזי בחיי היומיום בקהילתנו‪ .‬זכרתי מילדותי את המורה שלי אומרת‬
‫לי לפתור מריבה עם חברה לכיתה‪ּ " :‬בעטעט א ֹויך ֶיצט אי ּבער‪ ",‬היא‬
‫גערה בנו‪ ,‬ומיד נכפינו להשלים‪ .‬בגיל צעיר מאוד למדנו שיש שתי‬
‫צורות של חטאים‪ ,‬אלה שבין אדם לחברו ואלה שבין אדם למקום‪,‬‬
‫כלומר אלוהים‪ ,‬והדרך היחידה העומדת בפנינו לשכנע את אלוהים‬
‫לדון אותנו לרחמים על חטאינו נגדו היא לדון את חברינו ברחמים על‬
‫חטאיהם נגדנו‪ .‬אז אם חשדת שחטאת נגד חברך‪ ,‬פשוט ניגשת לאדם‬
‫הזה והבעת את רצונך זיך איבער־צ ּו ּבעטן‪ ,‬שדי היה בו כשלעצמו‬
‫להטיל על מושא פנייתך את החובה לסלוח‪ .‬זה היה המצב‪ ,‬מפני‬
‫שבתלמוד נאמר שאלוהים רחמן כל כך כלפי נתיניו‪ ,‬עד שהחמלה‬
‫מתרקמת בו לא בשעת אמירת התפילה‪ ,‬אלא ברגע שבו נפ ֹשקות‬
‫השפתיים מתוך כוונה לאומרה — כלומר‪ ,‬החמלה ניתנת מראש‪.‬‬
‫כעת‪ ,‬אם אלוהים נוהג כך באדם‪ ,‬אזי מוטל על האדם להתאמץ לנהוג‬
‫כמוהו ולעשות אותו הדבר‪ ,‬ופירוש הדבר הוא למחול לא ֵחר עוד לפני‬
‫שההתנצלות עלתה על דל שפתיו‪ .‬עם הזמן הביאה ההתפתחות לידי‬
‫כך שלא היה עוד צורך לומר דברי התנצלות כלל‪ ,‬ודי היה להביע את‬
‫הכוונה‪ ,‬לומר את מילת הקסם‪ ,‬ומיד היתה פורצת ועולה התעקשות‬
‫מהירה ושופעת‪ ,‬שאין בכך שום צורך‪ ,‬כלל וכלל לא‪ ,‬למעשה האחר‬
‫הוא זה שמוטלת עליו החובה‪ ,‬ועוד לפני שהובעו כל חרטה או רחמים‪,‬‬

‫כבר התכונן פיוס אותנטי אמיתי וחם בין השניים‪.‬‬
‫עד התקופה שבה גדלתי בוויליאמסבורג בסוף המאה העשרים‪,‬‬
‫הריטואל נעשה למעין כפתור ביטחון‪ ,‬מנטרה שחזרנו עליה באופן‬
‫יומיומי כמבקשים לגונן על עצמנו מפני כל חטא אפשרי שנשמט‬
‫מעינינו‪ .‬חזרנו עליה באובססיביות‪ ,‬כאילו ייתכן שמחר לא תהיה לנו‬
‫עוד הזדמנות לכך‪ ,‬והפנקסנות בינינו תישאר בלתי פתורה; ערכנו‬
‫סבבים בימות צום ולפני חגים חשובים‪ ,‬שבהם שאלנו את חברינו‬
‫ושכנינו אם פגענו בהם או איכזבנו אותם בדרך כלשהי מבלי משים‪.‬‬