Page 261 - 22322
P. 261
שומרי הערים |261
מכיר את השיר הזה ,שיר פרידה שנהוג לסיים איתו את הערב .זה בדיוק
מה שקורה .הנגנים משיקים כוסות בפעם האחרונה ,מחזירים את כלי
הנגינה שלהם לנרתיקים ולארגזים ,נפרדים מחבריהם .איש מהם אינו
מעיף ולו מבט באשלינג ,כאילו היא עצמה הפכה לרוח מקום ,משהו
שמבטם מחליק מעליו ,שהם לא מסוגלים להבין .העלבון על פניה של
אשלינג צורב ,והיא קמה על רגליה ותולה על כתפה את הגיטרה שלא
נעשה בה שימוש" .אני הולכת לטייל קצת".
"חכי ,נבוא איתך ",אני אומר וקם ,אבל היא נדה בראשה לשלילה.
"תחזרו לקרוואן .נתראה עוד מעט".
ידו של מת'יו נחה על זרועי ,ואני לא מתעקש .אשלינג עוברת דרך
מעגל הנגנים המתקפל בדרכה לדלת .דממה משתררת ,ומבטים ננעצים
בה כשהיא עוברת ומלווים אותה עד שהיא יוצאת מהפאב .השיחה
והצחוק מתחדשים ,והכעס מר פתאום בגרוני כמו הבירה שאני לא
מצליח להתרגל לשתות .חבורת הנגנים האלו ,הגברים האלו — מובן
שכולם גברים — אף אחד מהם לא מסוגל להבין את משמעות הנגינה
עבור אשלינג ,את משמעות ההשתייכות למעגל הזה ואת משמעות
הדחייה ממנו .אני נושם עמוק ,מזכיר לעצמי שאשלינג לא ביקשה
ממני להתערב ,שאני משוכנע שהיא לא תרצה בכך ,אבל הכעס ממשיך
להתגבר ,עד שאני לא מסוגל לשלוט בו עוד .אני מנער מעליי את זרועו
של מת'יו והולך אל חבורת הגברים הצוחקים .אני טופח ,לא בעדינות
רבה מדי ,על כתפו של הכנר" .סליחה?" אני שואל" .למה לא נתתם לה
לנגן?"
"למי?" הוא מבוגר משחשבתי ,שיבה בשערו הג'ינג'י הבהיר .גם
הכינור שלו שחוק ומשופשף.
אני חושק את שפתיי" .לבחורה עם הגיטרה .הג'ינג'ית".
"אני לא רואה שום בחורה עם גיטרה ",אומר הכנר ומביט סביב
בפליאה מעושה ,כאילו לא הרים את עיניו מהכינור שלו כל הערב.
"בכל מקרה ,זה מעגל מקצועי .אנחנו לא נותנים לכל אחד להצטרף".
העלבון שאפילו לא כוון כלפיי מלהיט את דמי ,שורף את עורקיי.
ידו של מת'יו תופסת את מפרק ידי ,סוגרת על היד המאוגרפת שכבר
החלה להתרומם כדי למחוק את ההבעה המתנשאת והזחוחה מפניו של
הגבר הזקן הזה ,שכבר מסובב אליי את גבו.
