Page 265 - 22322
P. 265
שומרי הערים |265
שידיך ריקות ועירך רחוקה
ולא פעם סגדת אפיים
לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה
וצמרת גשומת עפעפיים".
קירותיו של המבצר הכולא את הזיכרונות ,קירות שחיזקתי והידקתי
ועיביתי לפני חודשים ארוכים ,מתחילים שוב לקרוס פנימה .אולי מעולם
לא היה שם מבצר ,רק קרוואן קטן ,שגלגליו מעולם לא נעו ,שלא נדד
בדרכים כמו הקרוואן של אשלינג ,אלא שימש בית נייח ,אירוניה מכאיבה
שהתעלמתי ממנה ,שכולנו התעלמנו ממנה ,עד שלא היתה עוד ברירה.
ובכל זאת אני שר שיר נדודים ,ומתעלם מהכאב ,מתעלם מטעם מיץ
הרימונים בזיכרוני ,חי ואמיתי כל כך שאני זוכר אותו לא במחשבותיי,
אלא באפי ובלשוני ,מתעלם מהתחושה המכאיבה של המיתרים כנגד
אצבעותיי הלא מתורגלות ,כמו חתכים של חוטי תיל ,מתעלם מהכול
מלבד עיניה של אשלינג שמביטות בי ,ירוקות ועמוקות .למרות שהיא
לא מבינה עברית ,היא מקשיבה כאילו לכל מילה יש משמעות עבורה.
קולי נשבר מדי פעם ואני מזייף ,אבל פחות משאני מצפה.
"זה יפה ",אשלינג אומרת כשהשיר נגמר ,קולה רך .היא לא מבקשת
שאתרגם לה את המילים ,ואני לא מציע .אולי יום אחד" .מי לימד אותך
לנגן?״
אני מטלטל את ראשי מצד לצד בחוסר אונים .אני לא מסוגל לדבר
כרגע ,בטח שלא על זה.
היא מבינה.
אנחנו שותקים זמן ארוך ,עד שהמשקל על הריאות שלי מפסיק
להיות כבד כל כך.
"אתה באמת רוצה לדעת?"
אני ממצמץ ומביט בה" .מה?"
עיניה הירוקות עצובות כפי שהיו קודם ,אבל מבטה אינו מרוחק
עוד" .שאלת אותי בפאב למה אני פגאנית ,למה אני מאמינה במה שאני
מאמינה .אתה באמת רוצה לדעת?"
אני מעביר את אצבעי על פני הסלע המחוספסים" .רק אם את רוצה
לספר".
