Page 267 - 22322
P. 267
שומרי הערים |267
הפוקה ,הבאנשי ,הקלפי ".היא מביטה הרחק ממני ,אל היער ,כאילו
היא רואה בחושך מראות אחרים ,שומעת קולות אחרים בקריאות
הינשופים וברוח בענפי העצים הגדולים" .בניגוד לנצרות — וליהדות,
אני מניחה — לדרואידים ולפגאנים אין מתווה ברור ,אל אחד שאליו
הם מתפללים .כל אחד ואחת מאיתנו מוצאים את דרכנו לישויות
שאיתן יש לנו חיבור מיוחד .גם לי יש כאלו .לא משנה לאן אני
הולכת ,הם יודעים למצוא אותי ,ויודעים בדיוק מה אני צריכה ,מה
יעזור לי או ינחם אותי .הם תמיד מקשיבים לי ,ואני אף פעם לא לבד
בזכותם .איך אני יכולה שלא להאמין בהם?"
"את לא צריכה ",אני אומר לבסוף ומסב את עיניי מהיער ,מפסיק
לחפש לשווא את אותם מראות וקולות ותחושות שהיא מקבלת ממנו.
אני לא אמצא אותם .אולי אני לא אמור .החלום שלי לספר לה על רוחות
הערים נראה אגואיסטי פתאום ,מטופש וילדותי" .אם הם מביאים כל
כך הרבה אושר וביטחון לחיים שלך "...אני משתהה והיא מביטה בי,
ההבעה שעל פניה פגיעה מאי־פעם ,נעה בין ספק מוחלט לבין מגננה,
וההתנגדות האחרונה שלי מתאדה כמו טל..." .אולי אפילו אני יכול
להאמין בהם".
פניה מתבהרות ,הספק והחשש מפנים את דרכם לפליאה ולחיוך
שמעולם לא ראיתי על שפתיה ,ולפני שאני מסוגל לתהות על משמעותו,
היא קמה ,סוגרת את המרחק בינינו בשלושה צעדים ומצמידה את
השפתיים הוורודות ,הרכות והמתוקות האלו אל שפתיי.
אני מופתע כל כך ,שאני כמעט נופל מהסלע שאני יושב עליו .רציתי
לעשות את זה ,מובן שרציתי — אני חולם על זה כבר שבועיים — אבל
עכשיו זרועותיה נכרכות סביב צווארי ,והידיים שלי תומכות בגבה,
והיא ממשיכה לנשק אותי ,הריח שלה משכר ,הטעם שלה הוא טעמם
של גשם ורוח וחופש ,השיער שלה עוטף אותי מכל הכיוונים ,תלתלים
אדמוניים שמקיפים אותי ומסתחררים סביבי כמו אש ,ולרגע אני לא
מבין איך אני לא נשרף.
לאחר מה שנראה כמו נצח היא מרפה ממני ,ושנינו מתנשמים.
שפתיה אדומות עכשיוׂ ,שערה פרוע ,ואישוניה רחבים כל כך שהם
כמעט מעלימים את הירוק־ירוק שסביבם .פניי לוהטות ,ואני מושיט יד
לגעת בשפתיי ,כאילו כדי לוודא שבאמת נישקה אותן ,שלא הזיתי" .אני
