Page 278 - 22322
P. 278
278רותם ברוכין|
החלונות המשוריינים .אני פונה בצער מערבה ,הרחק מישראל ,וממשיך
לנסוע .אזור החוף נראה עשיר יותר מהדרך שעברתי — הכביש סלול,
בתים יפים בנויים בצדיו ,אפילו מלונות .אבל כשאני ממשיך לנסוע
מערבה ,הכול מתרוקן .דקלים מופיעים במרחק ,לא יחידים פזורים כמו
אלו שנתקלתי בהם לאורך הדרך ,אלא שורות מסודרות שניטעו במכוון,
כמו בקיבוצים .הלב שלי פועם מהר יותר ,ואני מזיע למרות המזגן .אני
מאיץ ומפעיל שוב את הרדיו .אפילו שירי מלחמה יווניים יהיו הסחת
דעת מבורכת כרגע .אם הטלפון היה מצלצל שוב ,אולי הפעם הייתי
עונה —
"בהיאחזות הנח"ל בסיני ,המון דברים יפים ראו עיניי ",שרה להקת
הנח"ל ברדיו .אני שולח יד רועדת לכבות את המכשיר ,והחנית של
ספרטה כמעט ננעצת בי .היא מפלחת את לוח הבקרה של הרדיו ,והוא
משתתק מיד .אני צועק בבהלה ,סוטה מהדרך ובולם" .מה את חושבת
שאת עושה?" אני צורח ומסתובב לאחור ,אבל ספרטה כבר לא שם .היא
יושבת במושב שלידי ,רכונה לעבר גוויית הרדיו האומלל שניצוצות
חשמליים עולים ממנו.
"חיילים לא צריכים להקשיב לשירי הקרב של האויב ",היא עונה,
ואז מבטה מתמקד בדקלים שבמרחק.
"אפשר פשוט לכבות אותו!" אני צועק" .היית יכולה להרוס את
האוטו!"
היא מתעלמת ממני .עיניה מצומצמות לחרכים ,והיא רוכנת אל
השמשה כמו עוף דורס .אני נאנח ,מזהה את ההבעה האטומה שמרמזת
שהיא אינה רק עקשנית ,אלא פשוט לא מבינה את משמעות דבריי — לא
בגלל היעדר שפה ,אלא בגלל פערי ידע" .יש חגורה מצד ימין שלך.
שבי ישר ותחגרי את עצמך ",אני אומר.
"אתה לא השומר שלי ",היא מסננת" .ולא היית יכול לומר לי מה
לעשות גם אילו היית".
אני נאנח שוב" .ספרטה ,בבקשה".
היא נושפת בבוז ,אבל מורידה את רגליה לרצפת המכונית ונשענת
לאחור .היא מושכת את חגורת הבטיחות ומביטה בה .אני מראה לה איך
לסגור את האבזם וממשיך לנהוג .לזמן־מה אנחנו שותקים ,וספרטה
ממשיכה להביט קדימה אל הדקלים .עד כמה שאני מסוגל לראות ,היא
