Page 280 - 22322
P. 280
280רותם ברוכין|
"היינו זורקים גברים כמוך אל התהום בתקופתי ",היא אומרת באותו
טון.
הכעס משחרר את המחנק בגרוני ואני מרים את עיניי להביט בה.
"אנחנו לא בתקופה שלך ,למקרה שלא שמת לב! העולם התקדם .את
זו שתקועה בעבר".
זה משתיק אותה ,סוף־סוף .אני לא נהנה מהניצחון .פניה אטומות
שוב ,כמו פסל שיש שקפא בזמן ,אבל עיניה עמוקות וכהות ,מלאות
כאב .כשאני מביט בהן ,הזיכרונות שלה צפים אליי בחזרה .אני הודף
אותם מעליי וקם .אנחנו חוזרים לרכב .הדקלים במרחק ממשיכים
להתקרב .אני רואה אפילו כמה מבנים .מהמרחק הזה הם לא נראים
הרוסים .אפשר כמעט לדמיין שימית עדיין שם ,עדיין חיה" .למה דווקא
את שרדת?"
ספרטה פונה אליי בתנועת ראש חדה .אני מופתע בעצמי מהתעוזה
שלי ,אבל ממשיך ,חוזר על השאלה ששאלתי את אביב" .למה רוחות
ערים מסוימות שורדות וממשיכות לחיות בלי המקום שלהן ,ואחרות
מתות?"
היא מושכת בכתפיה" .כל הערים מתות בסוף ,בדיוק כמו בני האדם.
תמיד ידעתי שסופי יבוא בקרב עקוב מדם ,שאש תשרוף את הכיכרות,
הפסלים והבניינים ,שכל אנשיי יזעקו ואני אצרח איתם ,ואלפי שנים
אחר כך ישירו הפייטנים על צרחת המרי האחרונה של ספרטה ,שגם
המוות לא הכניע אותה ואת אזרחיה".
"אבל לא ַמ ְּת במלחמה".
"לא ַמ ִּתי בכלל ".החיוך שלה יבש ,עקום" .דעכתי ,כמו קשישה
ערירית שאיש לא מגיע עוד לבקר בביתה .תביי כבשה אותי ,אחריה
הביזנטים ולבסוף העות׳מאנים .לא חדלתי להילחם ,אבל במהרה
הייתי היחידה שנלחמה עוד .הנשים והגברים החזקים שלי הלכו ונעשו
חלשים ,שפופים ,ולבסוף הם עזבו .הייתי אמורה למות בלעדיהם,
חלשה ,דועכת ...כנועה ".היא מפנה אליי מבט ,ואפילו בזווית העין אני
רואה את האש הבוערת בעיניה" .אבל אין שלווה במוות כזה ,ואין בו
גדולה .לא יכולתי למות כך .לא יכולתי להיכנע".
אני חושב על כוח הרצון והעקשנות הנדרשים כדי להמשיך לחיות
במצב שהיא מתארת ,בבדידות הזאת .זיכרון חדש צף אליי מתוך
