Page 279 - 22322
P. 279
שומרי הערים |279
אפילו לא ממצמצת" .העיר שאליה אנחנו הולכים .היא מתה לפני שנים.
נחרבה?"
אני מהסס ,טעם מר עומד בפי" .נהרסה".
היא מביטה בי מזווית העין .ברור לי שלא החמיצה את ההשתהות
הקלה" .מלחמה?"
אני מחייך חיוך נטול שמחה" .שלום".
היא מהנהנת" .שיעבדתם את אלו שחיו כאן ולקחתם אותם למכרות
שלכם .כך ראוי".
"מה? לא!" אני נחרד" .כבשנו את השטח הזה במלחמה .הקמנו כאן
כמה יישובים ,כולל העיר הזאת .אחרי כמה שנים נחתם הסכם שלום,
והיינו צריכים לסגת מכל האזור".
"איזה מין שלום זה אם אתם לא יכולים להמשיך לגור פה?" היא
שואלת ,ואני שומע שוב את הבוז בקולה.
"את לא היחידה שמחזיקה בדעה הזאת ",אני נאנח" .אבל ההסכם
תקף כבר שלושים וחמש שנה ,ומצרים היא בין המדינות היחידות באזור
שלא עוינות כלפינו .יש בינינו יחסי מסחר ותיירות ,תנועה חופשית בין
הגבולות —"
"כדי שתוכלו להירצח על ידי שודדים ",ספרטה מוסיפה ביובש" .אם
אני הייתי כובשת את השטח הזה ,החורבן של הארץ הזאת היה מוחלט.
גופותיהם של בני האדם היו מרצפות את השבילים עבור תושביי ,ורוחות
ערים היו מתפוגגות לאבק ,משופדות על הקלשון שלי —"
אני לא שומע את ההמשך ,כי אוזניי מתמלאות בבכיו של התינוק
שאמו מתפוגגת לאבק מול עיניו ,ולמרות שחלפו יותר משלושים
שנה ,הבכי צורב את גרוני ,שואב ממני את כל האוויר .אני בולם בבת
אחת .ספרטה שואלת משהו ,אבל אני לא שומע אותה .אני משאיר את
המפתחות במתג ההתנעה ,פותח את הדלת ובורח החוצה .תחת השמש
הקופחת אני מצליח שוב לנשום ,בקושי .אני נשען על הרכב המותנע,
מתנשם ,מחליק אל הקרקע.
צל נופל עליי" .מה קרה לך?" ספרטה שואלת ,קולה גס וחסר
סבלנות.
אני לא עונה .היא צודקת .אני לא השומר שלה .אני לא חייב לה
הסברים.
