Page 281 - 22322
P. 281
שומרי הערים |281
הזיכרונות שנתנה לי ,מקום חדש שהוקם בקרבת חורבותיה במאה
הקודמת ,יוזמתו של ראש ממשלה יווני שהבין את חשיבות העיר
ההיסטורית .תקווה פתאומית ,נואשת ,שהפכה מיד למרה .ספרטה היתה
רחוקה מדי מהעת החדשה ,שונה מדי .היא לא התאימה למקום ,והמקום
לא התאים לה .בזמן שנאבקה לנסות לפענח את המכונית ,הדפוס
והתעשייה ,נוצרה ספרטי ,רוח עיר חדשה .ספרטה נשארה שוב לבדה.
הצער על מותה של ימית ,שחונק אותי מהרגע שגיליתי ,שרק הולך
ומתעצם ,מתערבב פתאום ברגש חדש .הקלה .היא מתה אהובה ויקרה,
לא רק לאבא ולי ,אלא לרבים אחרים שהזילו עליה דמעות ,מדינה
שלמה .היא מעולם לא ידעה את הבדידות והכאב והשכחה שהיו מנת
חלקה של ספרטה ,לא נותרה בודדה ונטושה בחולות הריקים האלו.
במעורפל אני נעשה מודע לכך שדמעות זולגות על לחיי ,ובטוח שהיא
עומדת ללעוג לי שוב ,אבל היא שותקת .אני מושיט יד אל תא הכפפות,
שולף מתוכו את הגלויה המצהיבה של ימית ומעביר אותה לספרטה.
היא בוחנת את הבתים ,את הדקלים ,אפילו את המילים שהיא לא
מבינה" .מה היא היתה עבורך?"
"אמא ",אני אומר ,ומיד מתחרט ,תוהה מה עלה על דעתי שחלקתי
משהו אישי כל כך עם רוח העיר הזרה והעוינת הזאת .אבל ספרטה
שותקת .אני בולע את רוקי" .הייתי קטן מאוד .אני לא זוכר אותה".
"מוטב כך".
אנחנו שותקים לזמן קצר .הדקלים והמבנים ממשיכים להתקרב,
ופרטים נוספים מתגלים .סוכות קטנות על החוף ,כיסאות נוח ישנים,
סוכות מציל ,שבילים ובתים עם רעפים אדומים .זה לא היה המרחק
שהטעה אותי קודם .ימית אינה הרוסה.
קול טריקה רם מקפיץ אותי .ספרטה החזירה את הגלויה לתא
הכפפות ,לא הצליחה לסגור אותו וטרקה אותו באלימות מופרזת .אני
משוכנע למדי שלא אצליח לפתוח אותו שוב" .אל תאמין למראה עיניך,
שומר ",היא אומרת" .איש אינו מסוגל להחיות את רוחה של עיר מתה,
אפילו לא אנחנו .הכוח שלו יוצר את האשליה .היא לא שם".
היא צודקת ,כמובן .גם אם אאמין למראה עיניי ,יש לי חושים אחרים
להסתמך עליהם .רוחות המקומות היחידות שאני מרגיש הן הדים
רחוקים של יישובים ערביים שהצטמקו לחצי או לשליש מהאוכלוסייה
