Page 301 - 22322

‫שומרי הערים ‪|301‬‬

‫מהכאב‪ .‬האדמה רועדת שוב‪ .‬אני קפוא במקומי‪ ,‬יותר בתדהמה מאשר‬
‫בפחד‪ .‬האם שיימוס באמת יעודד רוח עיר לפגוע בשני יורשים? לא‬

‫ייתכן שהוא לא מבין את ההשלכות —‬
‫"חכי!" אשלינג מזנקת קדימה‪" .‬הם לא התכוונו‪ .‬הם זרים —"‬
‫קילקני מרימה את ידה‪ ,‬עיניה ממוקדות באשלינג‪ ,‬שנהדפת לאחור‬
‫כמו מפני סופה‪ .‬החרדה שוטפת אותי סוף־סוף‪ .‬הייתי בטוח שאם נפגוש‬
‫ברוח עיר בלי נוכחותו של שיימוס‪ ,‬היא תסכים להכיר באשלינג‪ ,‬לראות‬
‫אותה כמי שהיא‪ .‬מה אם טעיתי והיא אינה היורשת? מה אם הבאתי את‬

‫כולנו לכאן כדי למות?‬
‫עווית כאב חולפת בפניה החיוורות של קילקני‪ ,‬ואני מנצל את‬
‫הסחת הדעת הרגעית ומסתער בייאוש‪ ,‬כמו חתלתול שתוקף רוטוויילר‬
‫או זבוב שתוקף פיל — ולתדהמתי‪ ,‬מצליח איכשהו להפיל רוח עיר‬
‫לקרקע‪ .‬קילקני בוהה בי‪ ,‬המומה מהתעוזה ומהטיפשות שלי‪ .‬פניה‬
‫מתעוותות שוב‪ ,‬הפעם בזעם‪ .‬אני מביט ללא תקווה רבה לעבר הקרוואן‪.‬‬
‫גם אם נצליח להגיע אליו‪ ,‬אנחנו בגבולות שלה‪ ,‬נתונים לחסדיה‪ .‬אני‬
‫מושיט יד אל ההגנות שלי‪ ,‬שאף אחת מהן לא נועדה להילחם ברוחות‬
‫ערים אחרות‪ .‬הן נושאות בתוכן חלק קטנטן של מודעות מרוח העיר‬
‫שהעניקה לי את הגנתה‪ ,‬והשימוש בהן חד־פעמי וקצר‪ .‬אבל הן כל מה‬
‫שיש לי‪ .‬אצבעותיי ממוללות שקיק חול מדברי‪ .‬באר שבע‪ .‬אם יש עיר‬

‫שאני מסוגל לדמיין כניגוד המוחלט של קילקני‪ ,‬זו היא‪.‬‬
‫אני פותח את השקיק‪ ,‬מתרכז במה שאני זקוק לו‪ ,‬מצייר את בקשתי‬
‫במחשבותיי‪ ,‬ואז צועק את שמה ומשליך את החול מעלה‪ .‬הוא מתפזר‬
‫סביבנו‪ ,‬יורד לאט כמו שלג‪ ,‬ופתאום כיפה של שמש וחום מקיפה אותנו‪,‬‬
‫ואנחנו עומדים בנגב הלוהט‪ .‬הברד המכה של קילקני מפשיר ומתאדה‬
‫מעל ראשינו‪ ,‬לפני שהוא נוגע בעור שלנו‪ .‬אשלינג מביטה סביבה‪ ,‬עיניה‬
‫רחבות‪ ,‬מרימה יד כדי לחפש משהו מוחשי לגעת בו‪ ,‬אבל כל שהיא‬
‫מרגישה הוא חום‪ .‬פניו של מת'יו כבר אדומות מעט‪ .‬אני יודע שההקלה‬
‫רגעית‪ .‬היא רק צל חולף של רוח עיר הרחוקה אלפי קילומטרים מכאן‪.‬‬

‫היא לא תחזיק מעמד זמן רב‪.‬‬
‫"קילקני‪ ,‬תקשיבי לי!" אני צורח‪ ,‬מנסה להתגבר על הרעש שמחוץ‬
‫לכיפה‪ ,‬על הברד ההולך ומתחזק המכה בה‪ .‬קילקני כבר אינה עומדת‬
‫מולנו בגופה‪ ,‬אבל היא סביבנו‪ ,‬ואין לי ספק שהיא מקשיבה — או‬