Page 354 - 22322

‫‪ 354‬רותם ברוכין|‬

‫שברי עץ גדולים צפים סביבי כשאני עולה מעל פני המים‪ ,‬חלקם‬
‫בוערים‪ .‬אני מטפס לסירה הקטנה ומחפש את הספינה של ספרטה‪ ,‬לפני‬
‫שההבנה מכה בי — אני מביט בכל מה שנותר ממנה‪ .‬ספינות הדבור‬
‫נראות גם הן הרוסות ונטושות‪ ,‬ואני לא רואה את קין או את ספרטה‪.‬‬
‫אזור ההרס עצום‪ .‬יפו מנחה את ידיי חזרה לכיוון ישראל‪ ,‬אבל הן‬
‫כבדות‪ ,‬תואמות את המשקל על לבי‪ .‬גופה של חייל יווני שוכבת על‬
‫פניה בקרבת הסירה הקטנה שלי‪ ,‬צפה במים‪ .‬אני מסב ממנה את מבטי‪.‬‬
‫האם הוא היה אמור להיעלם ממילא בסוף הקרב‪ ,‬או להמשיך לחיות את‬
‫חייו במציאות שאליה בראה אותו ספרטה‪ ,‬דמות מעידן אחר‪ ,‬אזרח של‬

‫עיר שחדלה מלהתקיים?‬
‫הוא היה נעלם‪ ,‬יפו עונה‪ .‬אבל במילותיה אני שומע את הדחיפה‬
‫העדינה‪ ,‬התזכורת לחובתי‪ .‬אני מתעלם ממנה‪ ,‬מניח לסירה לשייט‬
‫הלאה באיטיות‪ ,‬מחפש את ספרטה במבטי‪ ,‬אך רואה רק חיילים מתים‬
‫משני הצבאות‪ .‬האם כך נראה שדה הטביעה של הטיטניק? הקיבה שלי‬
‫מתכווצת‪ .‬אני ממשיך להביט‪ ,‬נואש‪ ,‬מקווה לראות ראש בהיר עולה‬

‫מעל פני המים‪ ,‬אך הם שקטים‪.‬‬
‫יונתן‪ ,‬אומרת יפו‪ ,‬תחינה במילותיה‪ ,‬והקול הוא קולה של אביב‪.‬‬
‫אני מתעשת‪ ,‬נאנח‪ ,‬שולף מתיק ההגנות בד מהוה של מפרש ישן‪.‬‬

‫"הרצליה!"‬
‫הבד מתרחב‪ ,‬נפתח‪ ,‬גדל‪ ,‬נמתח מעלינו‪ .‬מוט עולה מתוך מרכז סירת‬
‫העץ הקטנה‪ ,‬והמפרש החדש מתחבר אליו‪ .‬הרוח ממלאת אותו‪ ,‬והסירה‬
‫שטה הלאה במהירות חדשה‪ .‬רק עוד קצת‪ .‬אנחנו רק צריכים להגיע‬
‫למים הטריטוריאליים של ישראל‪ ,‬למקום שבו הן יכולות לעזור‪ .‬אני‬
‫מסב את עיניי בחזרה לכיוון צפון־מזרח‪ ,‬אל האדמה שקריאתה פועמת‬

‫בעורקיה של יפו —‬
‫וקין עומד ממש מולי‪.‬‬
‫אני מושך במפרש ומאט את הסירה‪ .‬קין עומד על קורת עץ שבורה‬
‫שאני מזהה כחרטום ספינתה השבורה והמנותצת של ספרטה‪ .‬העין‬
‫הכחולה המצוירת על העץ שבורה בדיוק במרכזה‪ .‬ספרטה שוכבת‬
‫לרגליו של קין‪ ,‬על גבה‪ .‬דם מכתים את שערה הזהוב‪ ,‬את פניה‪ .‬עיניה‬
‫עצומות‪ ,‬חלקים משריונה חסרים‪ ,‬והבגדים שמתחתיו האדימו כליל‬
‫מדם‪ .‬הקלשון שלה נעוץ בגופה‪ .‬שניים מקצותיו המשוננים ממסמרים‬