Page 372 - 22322

‫ויסקי בקנקן – ‪6‬‬

‫ישראל‪2004 ,‬‬

‫אבא מחכה לי בנמל התעופה בן־גוריון‪ .‬יותר משנה עברה מאז‬
‫שהתראינו‪ .‬הוא הזדקן מאוד‪ .‬השעה מאוחרת מאוד‪ ,‬ואולם קבלת הפנים‬
‫ביציאה מהטרמינל כמעט ריק‪ .‬אבא פורש את זרועותיו‪ ,‬ואני פשוט נופל‬
‫לתוכן‪ ,‬כאילו הייתי ילד קטן שהוא עדיין יכול להרים ולהצמיד לכתפו‪.‬‬
‫הדמעות באות שוב מאליהן‪ ,‬זולגות באופן טבעי אל הפסים שיבשו על‬
‫לחיי‪ .‬לרגע קצר אנחנו רק אב ובן רגילים שנפגשים בנמל התעופה אחרי‬

‫שנה של פרידה‪.‬‬
‫ואז אני מבין שאנחנו לא לבד‪ .‬כולן כאן‪ ,‬עומדות סביבנו‪ ,‬מקיפות‬
‫אותנו‪ :‬ירושלים‪ ,‬חיפה‪ ,‬תל אביב־יפו‪ ,‬חדרה‪ ,‬באר שבע‪ ,‬אילת‪ ,‬כרמיאל‪,‬‬
‫קריית אתא‪ ,‬נס ציונה‪ ,‬מודיעין‪ ,‬ראש העין‪ ,‬טייבה‪ ,‬ראש פינה‪ ,‬יקנעם‪,‬‬
‫מעלות תרשיחא ועוד רבות אחרות‪ ,‬אפילו רוב היישובים הקטנים‪.‬‬
‫בניגוד אליו‪ ,‬הן לא השתנו‪ .‬אני רואה בפניהן שחלקן מרגישות שלא‬
‫בנוח לפלוש לרגע האישי הזה‪ ,‬אבל רובן פשוט קורנות אושר‪ ,‬וחולף‬
‫רגע ארוך לפני שאני מבין שהן שמחות בגללי‪ ,‬שמחות שחזרתי‪ .‬בפניהן‬
‫של האחרות אני רואה תערובת מוכרת של הבנה והקלה‪ .‬אני מחשל‬
‫את עצמי‪ ,‬מחכה להצפת החושים שנגרמת מנוכחותן של ערים רבות‪,‬‬
‫לריחות המתערבלים של אגזוזים ואוויר הרים‪ ,‬עור ופלסטיק‪ ,‬בשמים‬
‫וזיעה‪ ,‬מדבר וים‪ ,‬אקליפטוסים ואורן ועצי הדר‪ ,‬פלאפל וסושי‪ .‬אבל אני‬

‫מרגיש רק את הריח המוכר של אבא‪.‬‬

‫חודש לאחר מכן אני מקבל הודעה על שתי חבילות שמחכות לי בבית‬
‫הדואר המרכזי של אור יהודה‪ .‬אנחנו נודדים הרבה‪ ,‬ואין לי מושג מי‬
‫מהן אחראית בכל זמן נתון לדואר שלנו‪ .‬אני יודע שאור יהודה תשמח‬
‫להביא לי את החבילות‪ ,‬אבל מצב רוחי העגום בחודש האחרון גורם‬
‫לכך שכולן דואגות לי‪ ,‬ואף על פי שהן בדרך כלל מכבדות את פרטיותי‪,‬‬
‫אני לא אופתע אם בקשת משלוח תהווה תירוץ עבורה לפתוח את הדואר‬