Page 374 - 22322
P. 374
374רותם ברוכין|
אני מצטמרר לרגע .אלו לא צוקי מוהר ,אבל אפשר למות בנפילה גם
מהגובה הזה .אלא שכמובן ,לא נשקפת לה כל סכנה .וכל עוד היא כאן,
גם לי לא .אני מתיישב כמוה ומעיף בה מבט .לא ראיתי אותה מאז
היום שחזרתי .היא לובשת מכנסי ג'ינס קצרים בגזרת דגמ"ח וחולצה
צבעונית עם דוגמת דגל גאווה .בשיער שלה יש פסים כחולים .זה חדש.
"אתה יושב כאן כבר שעות ",היא אומרת.
הן תמיד יודעות כשאני בשטח שלהן ,כמובן.
אני מושך בכתפיי ומנגב זיעה ממצחי" .אוקטובר תמיד היה חם כל
כך?"
היא עוצמת עיניים ,ואני מרגיש את הריכוז שלה מצטבר ,כמו חבורה
של גולשים שעולים בבת אחת ,כאיש אחד ,על הגל הנכון ורוכבים
עליו .משב רוח קריר עולה מהים ומצנן את פניי .אני עוצם את עיניי .לא
ידעתי עד כמה הייתי זקוק לרגע אחד קצר שבו לא יהיה לי חם .זה בטח
לא היה קל עבורה ,לא בשעת צהריים לוהטת כזו" .תודה".
"בבקשה .ולא .אני חושבת שהשנה אוקטובר חם במיוחד".
"באירלנד כבר קר עכשיו ",אני אומר ,עיניי עדיין עצומות ,מביטות
למקום אחר ,מרוחק" ,וגשום .לאן שאת לא הולכת ,יש ריח של גשם,
והכול ירוק כמו בתמונה".
"זה נשמע ...מדהים".
הצליל הצורמני בקולה גורם לי לפקוח את עיניי .היא מחייכת ,אבל
בעיניה יש כמיהה עתיקה כמו החוף והים עצמם" .הלוואי שגם אני
הייתי יכולה לראות את זה".
אני בוהה בה לרגע ארוך .היא רוצה לראות את אירלנד .המחשבה
לא עלתה על דעתי בכלל .עם כל החובה הכובלת הצפויה לי ,לפחות
יכולתי לצאת אל העולם ,לטייל לפני שיגיע זמני להיות השומר .אבל
הכבילה שלה נצחית .היא לא עזבה מעולם את גבולות ישראל ,והיא
לעולם לא תעזוב .מול הכמיהה בעיניה הכאב שלי מרגיש כמעט עלוב.
"אני מצטער .לא הייתי צריך "...אני מנסה להתנצל ,אבל המילים
נחנקות בגרוני .באצבעות דואבות אני מרים את עלה המייפל של מת'יו
ומעביר לה אותו .היא קולטת אותו בידיה כמו אוצר קטן ,עיניה רחבות
מפליאה .אני מביט בה ,מחייך כשהיא מעבירה את אצבעותיה בעדינות
אין קץ על צבעי האדום־כתום־זהוב לאורכו של העלה ,מתווה בקצה
