Page 377 - 22322

‫שומרי הערים ‪|377‬‬

‫הרימונים מתוק מדי על שפתיי‪ .‬הגיטרה מזייפת‪ ,‬ובזווית העין אני רואה‬
‫את מייב מעווה את פניה‪ .‬מובן שהיא בעלת שמיעה מוזיקלית מושלמת‪,‬‬
‫כמו אמה‪ .‬אני מחייך‪ .‬כיוונתי את הגיטרה מאות פעמים‪ ,‬והיא תמיד‬

‫קצת מזייפת‪ ,‬כמוני‪ .‬אני מצרף אותה אל שאר ההגנות‪.‬‬
‫ימית אמרה שאם אחפש היטב‪ ,‬אמצא חלקים ממנה ברמת הגולן‪,‬‬
‫ביישובי עוטף עזה‪ ,‬בגוש קטיף‪ ,‬בכל המקומות שבהם אלו שהיו תושביה‬
‫עדיין זוכרים אותה‪ .‬את סהר רק מעטים יזכרו‪ .‬אבל אני לא שכחתי‪ .‬אני‬

‫אחפש גם אותה‪.‬‬

‫מסביבנו שרידי האשליה של ימית נעלמים — בית הכנסת‪ ,‬המבנים‪ ,‬סוכת‬
‫המציל‪ ,‬הכיכרות‪ ,‬השבילים והעצים‪ .‬בין הריסות העיר החרבה נותר‬
‫רק ספסל אחד קטן עשוי עץ‪ ,‬עומד בראש הגבעה במקום שבו עמדה‬
‫האנדרטה‪ ,‬משקיף לים‪ .‬אנחנו משחררים לחופשי את רוחות הערים‬
‫שנותרו בתוכנו‪ ,‬אלו שמהותן חיה בתוך קין‪ ,‬שאין להן הגנות לשוב‬
‫אליהן‪ .‬מיעוטן עוזבות‪ ,‬אבל רובן נותרות סביבו‪ .‬את שאר ההגנות —‬
‫מלבד אחת או שתיים שאנחנו שומרים לעצמנו‪ ,‬למסע הביתה — אנחנו‬
‫מפזרים במעגל גדול סביב הספסל‪ .‬זה סמלי בלבד — הספסל‪ ,‬הגבעה‬
‫והמקום אינם כלא אמיתי‪ .‬קין יכול לעזוב אותם‪ ,‬אבל הוא לא ישרוד‬
‫זמן רב בלעדיהם‪ ,‬בדיוק כמו רוח עיר שעוזבת את גבולותיה‪ .‬כשהוא‬
‫מתיישב על הספסל‪ ,‬כולן עומדות לרגע סביבו‪ ,‬ערים עתיקות וחדשות‪,‬‬
‫ערים מהעולם הידוע וערים שנמחקו מדפי ההיסטוריה‪ .‬הסוהרות שלו‪,‬‬
‫אבל גם חברותיו לכלא‪ .‬חלק קטן ממהותן זורם אליו‪ ,‬ועיניו מתבהרות‬
‫שוב לצבע תכלת רך‪ .‬גופו מצעיר מעט‪ ,‬אך הוא נותר קשיש והצלקת‬
‫בצד פניו נותרת ברורה ואדומה‪ .‬אחת מהן מכסה את כתפיו בשמיכה‪,‬‬
‫וימית מוזגת עבורו אורנג'דה של טמפו לכוס‪ .‬הוא לוגם ומעווה את‬

‫פניו‪" .‬אני מניח ש‪ ...‬אתרגל לזה‪ ".‬הוא מביט בנו‪ ,‬מהורהר‪" .‬תודה‪".‬‬
‫אנחנו נפרדים‪ ,‬ברכה קצרה שמאחוריה התקווה לא להתראות עוד‬
‫לעולם‪ .‬עיניה של ימית‪ ,‬של אמא שלי‪ ,‬מביטות בי פעם אחת אחרונה‬
‫והיא מהנהנת‪ ,‬מסמלת לנו שהוא בטוח בידיהן‪ ,‬שאנחנו בטוחים מפניו‪,‬‬
‫לפחות לעת עתה‪ .‬היא נעלמת‪ ,‬וכל האחרות נעלמות בעקבותיה‪ .‬קין‬

‫נותר לבדו על הספסל‪.‬‬
‫"הלוואי שאנחנו לא עושים טעות איומה‪ ",‬אני ממלמל כשאני סוף־‬