Page 373 - 22322
P. 373
שומרי הערים |373
כדי לוודא שאין בו משהו שיגרום לי לנסות לזרוק את עצמי מגורד
השחקים הכי גבוה שלה .חוץ מזה ,אני עדיין מנסה להתרגל לנהוג שוב
בצד הנכון של הכביש .אני שואל את האוטו של אבא ונוסע אליה.
התור בסניף הדואר ארוך ,אבל הוא מתקצר באורח פלא כשאני נעמד
בו .ההליכה הקצרה בחזרה לרכב גורמת לי להזיע ,ודקות ארוכות לאחר
מכן אני עוד מתאושש במזגן .אני עוצם את עיניי וחושב על רוחות
קרירות ,סופות גשמים ,תבשילים מהבילים ובירות צוננות .ההסתגרות
הצפויה במזגן למשך כמעט כל חודשי הקיץ הישראלי חסר הרחמים,
שהיתה טבע שני עבורי ,הפכה כמעט קלסטרופובית מאז שחזרתי.
בחיפוש אחר משב רוח אני מוצא את עצמי נוסע לחוף הצוק בתל אביב.
שם ,בפרטיות היחסית של ראש הצוק ,אני חולץ את סנדלי השורש,
מביט אל החול שמתחתיי ופותח בחשש ובתקווה את החבילות.
הראשונה נשלחה מילונייף ,קנדה .יש בה עלה מייפל אדום עצום
בגודלו ,מושלם ויפהפה ,ופתק" ,בוא כבר לבקר ,אידיוט ",בכתב ידו
של מת'יו .זוויות שפתיי נמשכות לחיוך קטן ,אולי בפעם הראשונה זה
שבועות רבים .התחושה שלו על פניי זרה ולא טבעית .בילונייף בוודאי
קר וגשום תמיד ,האח מלאה עצים בוערים ,ומת'יו נשבע לי בעבר שיש
שם קפה טעים .אולי באמת אסע אליו .הרי הבטחתי לבקר.
בחבילה השנייה אין פתק ,רק בקבוק בירה קילקני ,קר כקרח ,כאילו
בילה את זמנו במקרר במקום על מדף בסניף הדואר .אני הופך את
החבילה ,פעימות לבי מחרישות ,אבל בכתובת השולח מופיעה רק העיר
קילקני עצמה .כמובן .היא היתה גאה בכך שהבירה היחידה שמצאה חן
בעיניי היא זו שמיוצרת במבשלה שלה.
אני חולץ את הפקק בעזרת מפתח ולוגם מהבקבוק .חודש שלם
התגעגעתי לבירה הזאת ,אבל עכשיו כשאני טועם אותה ,אני מגלה
שהטעם אינו מוצא חן בעיניי עוד .הקרירות מרעננת ,אבל המתיקות של
הבירה כאילו דהתה במרחק בין אירלנד לישראל.
"היי".
זו תל אביב־יפו .אני לא צריך להסתובב כדי לדעת" .היי".
"אני מפריעה?"
אני נד בראשי ומציע לה להצטרף אליי בתנועת יד .היא מתיישבת
לידי ,קרוב יותר ממני לשפת הצוק ,ומשלשלת את רגליה מעבר לו.
