Page 384 - 22322
P. 384
384רותם ברוכין|
"ההתנגדות שלך נרשמה ,לצד ההתנגדות של מת'יו ושל כל רוחות
הערים בישראל .ובאמת כדאי שאחזור הביתה .וגם מייב .אני שמח
שדיברנו ,אש".
היא מהנהנת" .גם אני ,יוני .ואני ...אשמח לדבר שוב ,אם תרצה.
וגם מייב".
אני מהרהר בכך ,והעצב עולה ומתגבר ,עצום ונורא כמו אנדרטה
לכל רגע של כאב וצער בחיי .יפו ,שנותרה שקטה והעניקה לי פרטיות
מוחלטת עד כה ,מתעוררת בתוכי ,וגלי ים חולפים על הכאב ,שוטפים
אותו ,הולכים וחוזרים ,עד שאני מבין שהכאב הוא גבעת חול על החוף,
ואף על פי שלעולם לא אוכל להחזיר את כולו לים ,אני יכול לעצב אותו,
לתת לו צורה משלי .אני שואף אוויר ועונה לבסוף" ,גם אני אשמח".
היא מהנהנת ,הקלה שוטפת את עיניה הירוקות הנוצצות" .נדבר
בקרוב ,יונתן .סלוהן אווליה".
חזור הביתה בבטחה ,אני נזכר" .להתראות ,אשלינג".
רק כשהשיחה מתנתקת ,אני חושב לעצמי כמה טבעית היא היתה,
כמה פשוטה .כאילו המשכנו מאותו מקום שבו עצרנו לפני ארבע־עשרה
שנים .התגעגעתי אל אשלינג — אפילו לשמוע את הקול שלה .אפילו
לריב איתה .אולי באמת אצליח לשמור על קשר איתה ועם מייב .אולי
אצליח לעצב את גבעת החול לצורה טובה יותר ,כואבת פחות.
אני מסמן למייב לחזור אל הסירה ,ואנחנו דוחפים אותה לעומק ויוצאים
לדרך .מייב מכוונת את המפרש מדי פעם ,ויפו עוזרת לה באמצעותי —
קל לה יותר לכוון את ידיי מאשר להסביר לי מה לעשות ,ואני ממילא
עייף מכדי להתרכז בהסברים .אנחנו לא מתרחקים הרבה מהחוף לפני
שמייב מביטה קדימה ונדרכת ,ואני חושב — לא ,בבקשה לא .אני לא
מסוגל להילחם עוד .אני תשוש כל כך ,מרוקן כל כך .אבל אז גם אני
רואה .בין הריסות הספינה ,צפה על המים דמות עוטה שריון שבור,
שיער בהיר מכסה את פניה.
ספרטה .ניסיתי לקרוא לה עם האחרות ,וכשלא באה חשבתי שלא
נשאר ממנה מספיק כדי לבוא .אבל היא כאן .ואני יודע היטב שאילו
היתה מתה ,לא היה נותר ממנה דבר .אלא שכשאנחנו מתקרבים ,אני
רואה שדמותה ערפילית ,שקופה למחצה .מייב ואני מושכים אותה
לסירה .אני מטלטל את כתפיה וקורא בשמה.
