Page 387 - 22322
P. 387
שומרי הערים |387
חייבת לקרום עור וגידים מחר בבוקר .היא יכולה לחכות — להיות,
לפחות לתקופה ,הבטחה של מקום .קח אותה איתך".
היא צודקת ,בתיאוריה .ספרטה חיה על זיכרון קולקטיבי ,על מיתוס
ועל עקשנות .אם נציל אותה ,כנראה שתהיה חזקה דיה כדי לשרוד עד
שאמצא לה מקום חדש .מעבר הזמן לא מאיים עליה .אבל הזמן הוא זה
שמנע ממנה למצוא לעצמה מקום .היא ניסתה להתאים בעבר ליישוב
חדש וצעיר ,שהוקם כמעט על חורבותיה ,כמעט באותו שם — ונכשלה.
אבל אז ,לא היה לה שומר.
"מה את חושבת?" אני שואל ,מביט בה" .תהיי מוכנה לקבל שינוי
גדול כל כך?"
"חשבתי שיש לכם מספיק קיצונים ",היא ממלמלת מבין שפתיים
סדוקות.
אני מתכווץ .לא התכוונתי לזה .ואולי כן .אבל אני בהחלט רוצה להציל
אותה .ואני מבין את כללי הטקס .אני מביט בה ,בסנטר הגאה ,בעצמות
הלחיים האציליות ,בשפתיים הקפוצות ,בעיניים החודרות" .ספרטה ,אם
תסכימי ,יהיה לי לכבוד להיות השומר שלך ולקבל אותך לארצי".
זה לא מספיק .אני רואה את זה בפניה ,ולא בטוח למה ,עד שקולה
של יפו נשמע משפתיי באותה רשמיות.
"יהיה לכולנו לכבוד לקבל אותך כאחת מאיתנו ",היא אומרת.
ספרטה מביטה בי לרגע ארוך .לבסוף היא מהנהנת פעם אחת ,הנהון
קל ,ואז עיניה נעצמות.
אני מתיישב לידה ונושף אוויר ,מנסה להירגע ,להתרכז ,להפיג את
הפחד .אני זוכר את התהליך ,זוכר את המאמץ הנורא הנדרש כדי לתעל
דרכי את כל עוצמתה של עיר ולהקים אותה מחדש לחיים .אני לא בטוח
שנשארו בי הכוחות .אבל לספרטה אין זמן לחכות שאנוח ואתאושש .זה
חייב לקרות עכשיו.
ספרטה.
אין בינינו עוד שפה או מילים ,רק הצער שלה ,השוטף את שנינו,
מאיים להטביע אותי .היא יודעת שלא אוכל ליצור אותה בדיוק כפי
שהיתה ,ואני יודע שלא אוכל ליצור אותה בדיוק כפי שהייתי רוצה
שתהיה .היא קשת עורף ,גאה וגאוותנית ,יהירה ועתיקה .זה יהיה משא
ומתן ,אולי אפילו מאבק .אני מביט שוב אל העבר שלה ,אל מהותה,
