Page 386 - 22322
P. 386
386רותם ברוכין|
"באת לקראתי בדרך מקפריסין .רצית לעזור .את חושבת שזה הקרב
האחרון? המלחמה האחרונה?"
ספרטה מעווה את פניה אליה" .ראיתי את שביתת הנשק העלובה
והפחדנית שהגעתם אליה .המחשבות שלכם מסריחות מחרטה".
אני נאנח" .זו היתה האפשרות הכי —"
"ומה עם כל אלו שעדיין מכירים אותך ,שעדיין זוכרים אותך?"
מייב קוטעת אותי" .נלחמת כל הזמן הזה בשביל מקום משלך ,אזרחים
משלך ,ועכשיו כשהמקום הזה כל כך קרוב ,את פשוט מוותרת?"
"איזה מקום?" ספרטה צוחקת צחוק יבש ,צרוד" .אין עבורי עוד מקום".
"יכול להיות לך ",מייב אומרת ומביטה בי .רגע ארוך חולף לפני
שאני יורד לסוף דעתה .אני כמעט נחנק" .את צוחקת? רק זה חסר לנו
בישראל ,עוד רוח עיר לוחמנית! כאילו אין לנו מספיק קיצונים —"
"אתה באמת לא מרגיש את זה?" מייב שואלת ותופסת את ידי
השנייה בידה .היא מניחה אותה על כתפה של ספרטה ,שנאנקת ,אבל
היד לא חולפת דרכה שוב" .אתה כמעט שלה .והיא כמעט שלך ".עיניה
מלאות בתום של ילדים ,אבל פניה בוגרות ורציניות .אני מביט בספרטה,
והיא מביטה בי בחזרה .עיניה מתמלאות לרגע בחיים ,וצבען הוא הצבע
הכחול העז שאני זוכר מפגישתנו הראשונה בטיילת.
"אל תטרחי ,ילדה .אין מקום שיכול להכיל אותי ",היא אומרת.
"התרבות שלי ,השפה שלי ,המנהגים שלי ,האלים שלי — כולם נעלמו
לפני שנים ,כפי שאני הייתי צריכה להיעלם".
"או להשתנות ",מייב אומרת ,ומביטה בי שוב" .כמו גאלוויי .היית
שם כשאמא הקימה אותה לחיים".
הזיכרון מכה בי כמו גל .מייב לא נולדה אז .מי סיפר לה? אשלינג?
גאלוויי עצמה?
"זה לא אותו הדבר ",אני אומר" .גאלוויי היתה צריכה לקום
מחדש במקום שכבר היה שייך לה .לספרטה אין מקום משלה כבר
אלפי שנים .גם אם אמצא לה מקום ,היא תצטרך להשתנות מאוד
כדי להתאים לישראל .ו "...טעם הרימונים מתוק מדי בזכרונותיי .אני
נושך את שפתיי ,אבל טועם רק מלח" .והיו לי רק כישלונות בהתאמת
רוחות מקום קיימות ליישובים חדשים".
"זה אפשרי ",מייב מתעקשת" .היא עתיקה ,והיא חזקה .היא לא
