Page 68 - 22322

‫‪ 68‬רותם ברוכין|‬

‫לשם שוב בלי גיבוי‪ .‬אבל אני די משוכנע שאין טעם שאחזור‪ ,‬לא לפני‬
‫שאגלה משהו שיעזור לי‪ .‬רמת גן עידכנה אותי שהן מתכוונות להתכנס‬
‫בהרכב מלא יותר הבוקר כדי להגיע להחלטות‪ ,‬ואני חושש שהן יגיבו‬

‫בחריפות על כך שהכניסה לתל אביב נחסמה בפניהן‪.‬‬
‫התכוונתי לנסוע הביתה ולהסתער על אוסף הספרים והיומנים של‬
‫אבא‪ ,‬אבל עכשיו כשאני על הכביש‪ ,‬האינסטינקט אומר לי להתייעץ‬
‫עם מישהי מבוגרת יותר‪ ,‬עתיקה יותר‪ ,‬עם יותר ניסיון חיים מהערים‬
‫הצעירות‪ ,‬ובוודאי יותר ממני ומאבא‪ .‬ירושלים? אם היא לא תוכל‬
‫לעזור — אולי עכו‪ ,‬צפת או טבריה‪ .‬אבל כשאני מתנער מהמחשבות‬
‫שלי‪ ,‬אני מבין שאני כבר לא בכביש מספר אחת‪ .‬אין לי מושג איפה‬
‫אני‪ .‬זו תובנה מביכה למדי עבור שומר‪ .‬אבל חוש הניווט הפנימי שלי —‬
‫מדויק יותר מכל אפליקציה‪ ,‬בין שארצה בכך ובין שלא — אומר לי‬
‫כעבור רגע איפה אני נמצא‪ .‬בדרך לשום מקום‪ .‬הכביש נידח‪ ,‬צדדי‪ ,‬ישן‪.‬‬

‫אין בו איש מלבדי‪ ,‬ויש בו משהו קודר‪ ,‬אפילו מבשר רעות‪.‬‬
‫בקרבת הר סדום אני מאט‪ .‬אני יודע מה מחכה בסופה של הדרך‪.‬‬
‫הייתי אולי בן שש בפעם האחרונה שהגעתי לכאן‪ .‬יושב במושב שליד‬
‫הנהג‪ ,‬חגור בחגורת בטיחות‪ ,‬מביט בהערצה באבא‪ ,‬שנהג במכונית‬
‫אדומה שהכבישים תמיד היו פתוחים בפניה‪ ,‬ולקח אותי לשחק בכל‬
‫יום בעיר אחרת‪ ,‬בחוף אחר‪ ,‬בפארק אחר‪ ,‬בים אחר‪ .‬בכל מקום תמיד‬
‫חיכו לנו אוכל טעים ומיטה חמה ודודות נחמדות שנתנו לי מתנות‬
‫משונות‪ ,‬חלוקי נחל‪ ,‬פרחים‪ ,‬בקבוקוני מים ריחניים‪ .‬לא הכרתי או‬
‫רציתי חיים אחרים‪ .‬לקראת תחילת כיתה ב' הוא נזכר שצריך להכניס‬
‫אותי לבית הספר והחופש הסתיים‪ ,‬אבל אז‪ ,‬כשנסענו בדרך הזאת‬
‫ובקושי הייתי גבוה מספיק כדי להציץ מעל לוח המחוונים‪ ,‬עוד היינו‬
‫רק שנינו בעולם‪ ,‬ואני חשבתי שאנחנו בדרך לעוד הרפתקה‪ ,‬לעוד‬
‫מקום נפלא‪ .‬טעיתי‪ .‬הוא החליק יד על ראשי‪" .‬אני מצטער‪ ",‬הוא‬
‫אמר‪" .‬האחרות כנראה צדקו‪ .‬אתה צעיר מדי לפגוש אותה‪ .‬אבל חשוב‬

‫לי שתבין‪".‬‬
‫המשיכה מגיעה ללא כל אזהרה‪ ,‬חזקה‪ ,‬בוטה‪ ,‬פולשת אל מחשבותיי‬
‫כאילו היו שלה ותולשת אותי החוצה מהזיכרון‪ .‬אני נאבק‪ ,‬אבל אין לי‬
‫באמת סיכוי‪ ,‬ותוך שניות ידיי מתהדקות על ההגה מעצמן ומושכות‬
‫את המכונית בכוח לימין‪ .‬לרגע ארוך של בעתה אני נמצא במסלול‬