Page 28 - MINHAT SHALOM
P. 28
שלום ג ןמיס מנחת כב
שדעת רבינו שכופין אותו ויורדין לנכסיו כל שהוא בפניו וכמ"ש הריטב"א בחידושיו ותו לא נשאר עליה שום חיוב
כדי לזון את בניו הקטנים וכ"כ בביאור פ"ז מהלכות דצדקה כדי להוציא מנכסיו בתורת צדקה לזון את בניו,
מת"ע ,אבל שלא בפניו אין יורדין לנכסיו כמו שיתבאר אבל לפמ"ש דהברייתא דקתני גבי נשתטה דזנין את בניו
בפרק זה בהי"ז עכ"ל ,וע"ש ברמב"ם בהלכה י"ז שכתב אינו אלא מטעמא דכל אדם ניח"ל לזון את בניו ולא
וז"ל ,וכשם שב"ד מוכרין למזון האשה שהלך בעלה כך יאמרו עליו יארוד ילדה וכו' ,מקשה ליה שפיר דא"כ
מוכרין למזון בניו ובנותיו כשהן בני שש שנים או פחות, במי שהלך למדה"י נמי נהי דמדין צדקה ליכא לחייבו
אבל יתר על שש אינן זנין אותן מנכסיו שלא בפניו שהרי במקום שהולך עושה צדקתו ,מ"מ גבי בניו
אע"פ שהוא אמוד וכו' עכ"ל ,וכ"ה בטוש"ע סימן ע"א הקטנים מסתמא מינח ניח"ל ,ושני ליה דשאני בין יוצא
מאה"ע יע"ש ,הרי לן דשפתי המ"מ והרמב"ם
והטוש"ע ברור מללו דכל שלא בפניו אין יורדין לנכסיו לדעת ליוצא שלא לדעת עכ"ד.
ומהטעם שכתב הכס"מ דיוצא יד"ח צדקה במקום שהוא ומעתה אם זה הביאור בדברי הגמ' וכמ"ש המחנ"א
נמצא בו ,וזה דלא כהב"ח והש"ך דס"ל דמדינא אף דהטעם במה שיורדין לנכסי שוטה זה משום
שלא בפניו יורדין לנכסיו ,וכבר רמז הקצות בהשגתו על האי טעמא דאנן סהדי דניחא ליה ,זה יהא הביאור ג"כ
דבריהם לדברי הרמב"ם והטוש"ע הללו יעב"ד ,ומיניה בדברי הרמב"ם והכס"מ וכמש"ל ,וממילא נתרצה
דמה שיורדין בנכסי שוטה אע"פ דחשיב כשלא בפניו זה קושיית המחנ"א הנ"ל במוסגר ,ובאמת דהמעיין בכס"מ
מהאי דינא דאנן סהדי דניחא ליה בהכי וכמש"ל בביאור יראה שבסמוך להאי טעמא דניחא ליה כתב בזה"ל,
וכשהלך למד"ה אין פוסקין צדקה מפני שהוא עושה
דברי הרמב"ם והכס"מ. צדקה בכל מקום שהוא ,והיינו טעמא דאיפליגו רב
והקצות דלא נחית להבנה זו ברמב"ם ובכס"מ נראה חסדא ורב יוסף בפירוש דבר אחר דגבי מי שהלך
דלשיטתו הוא דאזיל ,דהנה המעיין בדבריו למדינת הים ולא איפליגו בדבר אחר דגבי מי שנשתטה
בריש סימן שנ"ח ובאב"מ סימן ע"א סק"ה יראה עכ"ל ,הרי דגם הכס"מ כתב להאי טעמא שכתב
שתמה על פירש"י והר"ן ז"ל שכתבו בהאי שמעתא המחנ"א בשם הריטב"א וכל זה בבריא אבל בנשתטה
דכתובות דבנשתטה מסתמא ניח"ל שיזונו בניו ובנותיו נשאר האי טעמא דניחא ליה ,ואע"פ דלשון הכס"מ
מנכסיו ,והקשה הקצות דהא התוס' בב"מ כ"ב ע"א דחוק ,מ"מ עדיף לדחוק הלשון ולא הענין ,שו"ר באב"מ
ד"ה מר זוטרא כתבו דלאביי דקי"ל כוותיה דיאוש שלא סימן ע"א סק"ה דנקיט ואזיל בדעת הרמב"ם דהטעם
מדעת לא הוי יאוש ,אם אדם נותן לחבירו דבר מאכל במה שיורדין לנכסי שוטה הוא משום דאנן סהדי דניחא
של אחר אע"פ שהוא יודע שחבירו יתרצה לכשיוודע לו ליה ע"ש ,ועפ"ז יש מובן למ"ש הרמב"ם והכס"מ
אפ"ה אסור לו לאוכלו ,דאע"ג דהשתא ניח"ל מעיקרא בשולחנו הטהור ויורדין לנכסיו "בפניו" ולוקחין ממנו
לא ניח"ל דהא לא ידע ,וא"כ מה מועיל בנשתטה הא מה שראוי לו ליתן ,משום דשלא בפניו הרי מקיים צדקה
דידעינן דניח"ל לזון בניו ובנותיו ,מ"מ הא עתה אינו במקום שהוא שם ,ורק אם נמצא כאן וידעינן דאינו נותן
יודע דהא שוטה הוא ,וא"כ למאי דקי"ל כאביי כל כה"ג צדקה אז הוא דיורדין לנכסיו ,ומיניה הא דבשוטה יורדין
אסור להם להנות מנכסי השוטה יעו"ש ,וכיון שכן לכן לנכסיו אף דחשיב שלא בפניו זה משום האומדנא דאנן
לא נחית הקצות להבנה זו של הכס"מ בדברי הרמב"ם סהדי דניח"ל בהכי ,אבל הא מיהת בבריא שלא בפניו אין
וכמבואר נמי להדיא במחנ"א. יורדין לנכסיו ודלא כהב"ח והש"ך הנ"ל.
ו) אבל האמת תורה דרכה ושערי תשובה ודאי לא וקצת סימוכין יש לזה ג"כ מדברי המגיד משנה,
ננעלו ,ובחידושי על מסכת בב"מ סימן ט"ז דיעויין ברמב"ם פי"ב מאישות הי"ד שכתב,
וסימן כ"ג הוכחתי בס"ד בראיות מוצקות דדעת כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות
הרמב"ם והטוש"ע היא דכל היכא דברירא לן שאינו בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים ,מכאן
מקפיד וניח"ל אע"פ דלא ידעינן מזה בשעת מעשה ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים ואם לא רצה
שפיר מהני וקנה הדבר שנטל בלא דעת מפורשת של גוערין בו ומכלימין אותו וכו' ,ואם לא רצה מכריזין עליו
בעה"ב ,וזה אף למאי דקי"ל כאביי ,ולאפוקי מדברי בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא וכו' ,ואין כופין אותו
התוס' ,וכמ"ש שם הריטב"א וזת"ד ,דאע"פ דאיפלגו לזונם אחר שש ,ובהלכה ט"ו כתב בד"א באיש שאינו
אביי ורבא ביאוש שלא מדעת אי הוי יאוש או לא וקי"ל אמוד ואין ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אינו ראוי אבל
כאביי ,כל זה דוקא היכא דליכא אנן סהדי וידיעה אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן ממנו צדקה
ברורה שהיה מתייאש ורק סתמא דמילתא הכי הוא, המספקת להן מוציאין ממנו בע"כ משום צדקה וזנין
וכגון במצא אבידה שאין בה סימן ,דמסתמא אמרינן אותן עד שיגדלו עכ"ל ,וכתב שם המ"מ בזה"ל ,ודע
