Page 123 - 9322
P. 123
לפני שהקפה יתקרר
המכתב שקומי כתבה והשאירה בבית הקפה לפני שלושה ימים .אז
ביקשה מקיי לזרוק אותו בלי שקראה מילה.
ידה רעדה כשלקחה אותו — המכתב האחרון שקומי כתבה
בחייה.
"בחיים לא תיארתי לעצמי שאתן לך אותו בנסיבות כאלה ",אמרה
קיי ,ראשה כפוף דרך התנצלות.
"לא ,ברור שלא ...תודה ",ענתה היראיי.
היא שלפה מתוך המעטפה החתומה מכתב מקופל לשניים.
התוכן היה בדיוק כפי שחשבה; הוא תמיד היה זהה .אבל אף על
פי שהכתוב היה מלא באותן אמירות מ ּו ּכרות ומעצבנות ,דמעה יחידה
זלגה מעיניה.
"אפילו לא נפגשתי איתה ,ועכשיו זה קרה ",היא אמרה ומשכה
באפה" .רק שהיא עצמה לא נתנה לי אותו .היא באה לטוקיו לפגוש
אותי שוב ושוב".
בפעם הראשונה שקומי באה לבקר את היראיי בטוקיו ,היראיי
היתה בת עשרים וארבע וקומי בת שמונה־עשרה .אבל באותם ימים
קומי היתה האחות הקטנה והמתפנקת שיצרה איתה קשר מעת לעת
מאחורי גבם של הוריה .היא עדיין היתה תלמידת תיכון ,אבל כבר עזרה
בפונדק אחרי הלימודים .כשהיראיי עזבה את הבית ,הוריה העבירו
מיד את הציפיות שלהם אל קומי .עוד לפני שהספיקה להתבגר ,כבר
היתה ה ָּפנים של הפונדק הישן ,בעליו העתידיים .הניסיונות של קומי
לשכנע את היראיי לחזור למשפחה החלו אז .למרות עיסוקיה הרבים
וכל מה שהיה מצוי באחריותה ,היא מצאה זמן לבקר בטוקיו מדי
חודשיים .בתחילה ,כשהיראיי עדיין ראתה בה את אחותה הקטנה
המתפנקת ,היא נהגה להיפגש איתה ולהקשיב ְלמה שהיה לה לומר.
אבל אז הגיע הרגע שבו הבקשות של קומי החלו להישמע לה מטרד
מעצבן .במהלך השנה האחרונה ,אפילו השנתיים האחרונות ,לצורך
העניין ,היראיי התחמקה ממנה לגמרי.
בפעם האחרונה היא הסתתרה מפניה בבית הקפה הזה ממש,
123
