Page 129 - 9322
P. 129
לפני שהקפה יתקרר
לכך ,שדחתה את רצונם שתיקח על עצמה יום אחד את ניהול
הפונדק.
היא לא שנאה את הוריה ,גם לא את הפונדק .היא פשוט חייתה
למען חירותה .בגיל שמונה־עשרה ,כשקומי היתה בת שתים־עשרה,
היא עזבה את הבית .הכעס של הוריה על עזיבתה היה עז כמו הציפייה
שטיפחו בעבר שתמשיך את דרכם ,והם ניתקו את הקשר איתה.
עזיבתה זיעזעה מאוד את הוריה ,וגם קומי לקחה אותה קשה.
אבל קומי ודאי הרגישה בשעתה ,שהיראיי עומדת לעזוב .כשהיא
עזבה ,קומי לא בכתה ולא נראתה שבורת־לב; היא רק מילמלה" ,היא
כל כך אנוכית ",כשראתה את המכתב שהיראיי השאירה לה.
קאזו עמדה ליד היראיי עם ספל לבן וקומקום כסוף על מגש כסף.
הבעה אלגנטית ש ֵלווה נחה על פניה.
"את מכירה את הכללים".
"אני מכירה את הכללים"...
קומי ביקרה בבית הקפה ,ואף על פי שלא היתה אפשרות לשנות
את העובדה שמתה בתאונת דרכים ,היראיי ישבה עכשיו על הכיסא
הנכון; והזמן שנכון לה בעבר ,קצר ככל שיהיה ,אם יאפשר לה לראות
את קומי פעם אחת אחרונה ,יצדיק את ה ֲחזרה אליו.
היראיי הרכינה את ראשה עמוקות והתכוננה.
אבל למרות ההכנות שלה ,קאזו המשיכה לדבר.
"אנשים שחוזרים לעבר כדי לפגוש אדם שנפטר עלולים לאבד
את עצמם בתוך הרגשות ,כך שאף על פי שהם יודעים שיש מגבלת
זמן ,הם לא מסוגלים להיפרד .אז אני רוצה שתיקחי את זה "...קאזו
הניחה מקל קטן באורך של כעשרה סנטימטרים בתוך ספל הקפה של
היראיי — מהסוג שבוחשים בו קוקטיילים .הוא הזכיר במקצת כפית.
"מה זה?"
129
