Page 138 - 9322
P. 138
ט ֹושיקאז ּו קאוואג ּוצ'י
חיוך רחב של רוממות רוח הפציע על פניה של קומי .היא אחזה
בכיסא שממול והתיישבה עליו לאיטה.
לזמן־מה לא דיברה אף אחת מהן .הן פשוט הסתכלו זו בזו .קומי
לא הפסיקה להתנועע ,ונדמה שאינה מסוגלת להירגע .היראיי פשוט
המשיכה להביט בה ,שמחה פשוט לבהות בה .קומי לא התחמקה
ממבטה.
"זה באמת יום די מוזר ",מילמלה קומי.
"למה?"
"יש לי תחושה שזה משהו שלא עשינו שנים ...פשוט לשבת
ולהסתכל אחת על השנייה".
"באמת?"
"אוי ,בחייך .בפעם האחרונה שבאתי עמדתי מול דלת הכניסה
שלך ,ואת לא פתחת לי .בפעם שלפניה ברחת ממני ,ואני רדפתי
אחרייך .לפני זה חצית את הרחוב כדי להתחמק ממני ,ולפני זה"...
"די נורא ,מה?" הסכימה היראיי.
היא ידעה שקומי פשוט תמשיך להגיע .היה ברור כשמש מה באמת
קורה — כשהעמידה פנים שאינה בבית בזמן שהאורות בדירתה דלקו,
כשהתנהגה כאילו היא שיכורה ושאלה "מי את?" כאילו שאינה מזהה
אותה .מעולם לא קראה את מכתביה של קומי ,היא פשוט זרקה אותם.
כולל המכתב האחרון ממש .היא היתה אחות גדולה איומה ונוראה.
"זאת פשוט ַאת".
"אני מצטערת ,קומי .אני באמת מצטערת ",אמרה היראיי וחרצה
לשון בניסיון להעלות את מצב הרוח.
קומי לא היתה מסוגלת שלא להגיב" .אז ספרי לי את האמת ,מה
קרה?" היא שאלה במבט מודאג.
"הא? מה זאת אומרת?"
"בחייך ,את מתנהגת נורא מוזר".
"נראה לך?"
"קרה משהו?"
138
