Page 86 - 9322
P. 86
ט ֹושיקאז ּו קאוואג ּוצ'י
במקומות שונים .קוטאקה תמיד דאגה שיוכלו לקחת את חופשותיהם
באותו הזמן כדי שיוכלו לטייל יחד .הוא היה מתלונן ואומר שהוא
נוסע לעבוד ,אבל זה לא הטריד אותה .במהלך הטיול היה מצחו חרוש
קמטים תמידית ,אבל היא ידעה שכך הוא נראה כשהוא עושה דבר־מה
שהוא אוהב.
גם כשהתקדמה המחלה הוא לא הפסיק לטייל ,אבל הוא התחיל
לבקר באותו היעד שוב ושוב .כעבור זמן־מה החלה המחלה להשפיע
על חיי היומיום שלהם .לא פעם הוא היה שוכח שקנה דברים .לעתים
קרובות יותר ויותר קרה ששאל" ,מי קנה את זה?" ושאר היום היה עובר
עליו במצב רוח רע .הם גרו ַּבדירה מאז עברו אליה אחרי שהתחתנו,
אבל הוא החל לא להגיע הביתה ,ותכופות התקשרו אליה מהמשטרה.
ואז ,לפני חצי שנה בערך ,הוא החל לקרוא לה בשם נעוריה ,קוטאקה.
בסופו של דבר התפוגגה תחושת הרטט והריצוד המסחררים .קוטאקה
פקחה את עיניה .היא ראתה את מאוורר התקרה מסתובב לאיטו ...את
ידיה ,את כפות רגליה .היא לא היתה עוד אד.
עם זאת ,היא לא ידעה אם אכן חזרה לאחור בזמן .בבית הקפה לא
היו חלונות ,והתאורה היתה עמומה תמיד .ללא שעון ,לא היתה שום
דרך לדעת אם עכשיו יום או לילה .שלושת שעוני הקיר המוצקים
למראה הורו כל אחד שעה אחרת לגמרי.
אבל משהו היה שונה .קאזו נעלמה .גם לקיי לא היה זכר .קוטאקה
ניסתה להרגיע את עצמה ,אבל לא הצליחה לעצור בדפיקות לבה
ההולכות וגוברות .היא העיפה מבט נוסף בבית הקפה.
"אין פה איש ",היא מילמלה .היעדרו של פוסאגי ,שכדי לפגוש
אותו חזרה ,היה אכזבה אדירה.
היא הביטה מסוחררת במאוורר התקרה והירהרה בצרה שלה.
זה באמת חבל מאוד ,אבל אולי בכל זאת לטובה .למעשה ,במובן
86
