Page 93 - 9322
P. 93
לפני שהקפה יתקרר
במקום שלוש שנים היא חזרה אל יום שעמד בקריטריונים שהעלתה
בעיני רוחה :יום שפוסאגי עדיין לא שכח אותה ...יום שבו חשב לתת
לה את המכתב ...ויום שבו הביא אותו לבית הקפה .אילו חזרה שלוש
שנים אחורה ,הוא עדיין לא היה כותב את המכתב.
פוסאגי שעמד מולה ידע שהוא חולה ,וסביר אפוא להניח שתוכן
המכתב עוסק במחלתו .גם תגובתו מלאת החששות כשהזכירה את
המכתב ,תמכה כמדומה בהשערה הזאת.
"את יודעת ,נכון?" הוא שאל בתקיפות ודחק בה לקבל תשובה.
היא לא ראתה אפשרות לשקר בשלב זה .היא הינהנה בדממה.
"אני מבין ",הוא מילמל.
היא חזרה לעשתונותיה .בסדר ,מה שלא אעשה כאן ,זה לא ישנה
את ההווה .אבל זה עלול להרגיז אותו ...בחיים לא הייתי חוזרת לע ָבר
אילו חשבתי שזה עלול לקרות .כמה מביך שהייתי שבויה כל כך
ברעיון שמדובר במכתב אהבה.
היא חשה צער עמוק ביותר על כך שחזרה .אבל זה לא היה הרגע
להתפלש בצערה .הוא השתתק.
"אהובי?" היא אמרה לפוסאגי המדוכדך .מימיה לא ראתה אותו
שבור כל כך .זה היה קורע לב .פתאום הוא הפנה לה את גבו וחזר
לעבר הבר שלידו ישב קודם .הוא הרים את התיק השחור .הוא שלף
מתוכו מעטפה חומה ושב לכיוונה .פניו לא הסגירו שום אומללות או
ייאוש; יותר מכל דבר אחר ,הוא נראה נבוך.
הוא התחיל למלמל בקול גרוני שבקושי נשמע.
"ה' ַאת' שחיה בזמן הזה לא יודעת שום דבר על המחלה שלי".
ייתכן שזה הרושם שהוא נתון בו .אבל "אני" כבר ידעתי ,או
שהייתי עתידה לדעת בקרוב מאוד.
"אני פשוט לא יודע איך לספר לך"...
הוא הגביה את המעטפה החומה והראה לה אותה .במכתב הזה
תיכנן לספר לה שלקה באלצהיימר.
אבל אני לא צריכה לקרוא אותו ...אני כבר יודעת .היה הגיוני יותר
93
