Page 94 - 9322
P. 94
ט ֹושיקאז ּו קאוואג ּוצ'י
לתת לי אותו בעבר .ל"לי" שפוסאגי אינו מצליח להביא את עצמו
לתת אותו ...אם הוא איננו מסוגל להעביר אותו לגרסה ההיא שלי ,זה
כנראה בסדר שאקח אותו .זאת פשוט דרכם של דברים.
היא החליטה לעזוב בעוד העניינים כמו שהם ברגע זה .היא לא
רצתה שנושא המחלה שלו יעלה ביניהם .התסריט הגרוע ביותר יהיה
אם ישאל על מצבו בהווה .אם ישאל על התקדמות המחלה ,מי יודע
איך יתמודד עם החדשות הנוראיות .עליה לחזור לפני שישאל .עכשיו
הזמן לשוב להווה...
הקפה היה כעת בטמפרטורה שבה יכולת לגמור אותו בלגימה
אחת.
"אסור לי לתת לקפה להתקרר ",היא אמרה וקירבה את הספל
לפיה.
"אז אני שוכח? אני שוכח אותך?" הוא מילמל והשפיל מבט.
היא שמעה את דבריו ,והבלבול כמעט הכריע אותה .היא אפילו לא
ידעה מדוע מונח לפניה ספל קפה.
היא הביטה בו ב ֵאימה .כשנעצה בו מבט הבחינה עד כמה אומללה
היא הבעת פניו עכשיו .מעולם לא דמיינה שהוא עשוי להיראות כך.
משלא ידעה מה לומר ,גם לא עלה בידה לשמור על קשר עין ,והיא
מצאה את עצמה מסיטה את מבטה הצדה.
העובדה שלא ענתה על שאלתו נתפסה כאילו ענתה בחיוב.
"אני מבין .חששתי שזה יבוא ",מילמל בעצב .הוא הרכין את ראשו
כל כך ,שצווארו נראה כעומד להישבר.
עיניה נמלאו דמעות .מרגע שאובחן כחולה אלצהיימר ,הוא נאבק
מדי יום ביומו ב ֵאימה ובחרדה שהוא עתיד לאבד את זיכרונו .אבל
היא ,אשתו ,לא ראתה כיצד הוא נושא את המחשבות והרגשות הללו
לבד .משנודע לו שבאה מן העתיד ,הדבר הראשון שרצה לדעת הוא
אם שכח אותה ,את אשתו .ההבנה הזאת מילאה אותה שמחה וצער
בו־זמנית.
הדבר נתן לה את הכוח להישיר מבט אליו בלי לנגב את דמעותיה.
94
