Page 95 - 9322
P. 95
לפני שהקפה יתקרר
היא חייכה אליו חיוך רחב כדי שאולי יוכל לפרש את דמעותיה
כדמעות שמחה.
"האמת היא שהמחלה שלך בכל זאת משתפרת ,אתה יודע".
כאחות ,זה הרגע שבו עלי להיות חזקה.
"למעשה ,אתה שבעתיד סיפרת לי"...
אני יכולה להגיד כל דבר בלי לשנות את ההווה.
"...שיש לך רגעי חרדה".
מה זה כבר יזיק אם אשקר? אם יש ביכולתי להקל את חרדתו ולו
לרגע ,זה שווה את זה...
היא רצתה כל כך שיאמין בשקר הזה ,עד שהיתה מוכנה לעשות
הכול .גוש היה תקוע בגרונה .דמעות שטפו על פניה ,אך היא שמרה
על חיוכה הקורן והמשיכה.
"הכול יהיה בסדר".
הכול יהיה בסדר!
"אתה מחלים".
אתה מחלים!
אל תדאג.
אתה מחלים ...באמת.
היא טענה כל מילה שאמרה במלוא כוחה.
ברוחה לא היה זה שקר .גם אם שכח מיהי ...גם אם דבר שתעשה
לא ישנה את ההווה .הוא הישיר מבט אליה ,והיא החזירה לו מבט
שטוף דמעות.
הוא נראה שמח" .באמת?" הוא אמר בלחישה חרישית.
"כן ",היא אמרה.
הוא נתן בה מבט עדין שבעדינים .אחר כך השפיל עיניים אל
המעטפה שבידו והתקרב אליה אט־אט .המרחק ביניהם איפשר עכשיו
להעביר את המכתב מיד ליד.
"הנה ",הוא אמר .כמו ילד ביישן ,הושיט לה את המעטפה החומה
שהחזיק.
95
