Page 285 - 2

‫‪˙·¢˙Â‬‬ ‫יורה דעה‬ ‫˘‡‪˙ÂÏ‬‬ ‫¯‬

‫‪ Î"ÚÂ‬צ"ל עכ"פ ניחוש שאע"ג דדעתו לקיי המקח‬ ‫‡·‪ Ï‬יש להתיר מטע האחר שכ' פר"מ בצירו‬

‫ע היהודי הידוע א אפשר לו‪ ,‬מ"מ כשרוצה‬ ‫הנ"ל‪ ,‬והוא כי החביות היו חסרי הרבה וא"א‬
‫לשתות מ היי או שו הנאה יפתחנו ואיננו מתיירא‬ ‫ליגע כמתעסק א לא שיגע בכוונה‪ ,‬ולשתות מ‬
‫דלמא השתא אתא ישראל ויראנו פותח כי אז אומר‬ ‫החביות לא היה צרי להתיר הקשר המשונה הזה כי‬
‫לו אי דעתי לקיי המקח עוד כאשר הרשית לי‪,‬‬ ‫היה לו יי הרבה במרת כמו זה וחשוב ממנו וכל יינו‬
‫ומ"מ אחר שפתח ולא בא ישראל חזר וזיי כדי‬ ‫שבמרתפו הי' טוב מזה או כמותו לכה"פ‪ ,‬וא כ ג‬
‫שיכול לקיי עוד המקח‪ .‬ואעפ"י שמלשו רשב"א‬ ‫בחליפי אינו נהנה ולשפו מי זהו פסלנות והורעת‬
‫לא משמע כ אלא עיקר המורא שיכיר הישראל‬ ‫אומנתו‪ ,‬שבזה הוא מתיירא שפיר מ השומרי‬
‫בחות שאינו מאושר כמו חות שלו‪ ,‬מ"מ א"א‬ ‫שיוצאי ונכנסי כל הלילה בחצירו וירגישו כל‬
‫לפרש אלא כמו שכתבתי שעיקר החשש הוא הואיל‬ ‫מולי ומביא מי למרת יי למראות‪ .‬וזה עדי‬
‫ונסתלק מוראו של ישראל מעל הגוי בשעת הפתיחה‪.‬‬ ‫ממ"ש טור סי' קל"א בש אביו הרא"ש להתיר‬
‫וא"כ צרי להבי מנ"ל לרשב"א חומרא וחשש זה‪.‬‬ ‫במקו שהגוי נזהרי מיי ישראל שירא לזיי וה"נ‬
‫דכוותיה וכיו דלא נהנה בחליפי מותר אפי' בחות‬
‫‪ Ï"ÈÂ‬שזה מוכח שהרי עכ"פ אפי' ביינו שלו ישראל‬ ‫אחד‪ .‬וזה פשוט לי שזה מקרי חות אחד וסגי היכי‬

‫ממש צריכי חב"ח ולא סגי בחות אחד‬ ‫דלא נהנה כמש"כ הש"כ סי' קל"א ססקט"ו‪.‬‬
‫ומכ"ש בנידו רשב"א שבודאי אי שו ה"א להתיר‬
‫בחות א' אפילו מצא חותמו כמו שהיה וא"כ נמי‬ ‫‪ „ÂÚ‬נ"ל דברי רשב"א גופיה ]קשי [‚ קצת‪ ,‬שהחמיר‬
‫נימא ממ"נ אי היה בדעת הגוי לבטל המקח ונכנס‬
‫ונגע בו א"כ מדוע החזיר אפי' חות אחד למקומו‬ ‫שאי הגוי מתיירא עוד ממ"נ אי נימא שהנכרי‬
‫ואי היה בדעתו לקיי המקח אפי' חות אחד ]לא[‬ ‫הסיח דעתו מלמכור היי עוד לישראל כלל א"כ למה‬
‫יזיי ‪ ,‬וע"כ צ"ל אפ"ה טרח וזיי כנ"ל וממ"נ צרי‬ ‫הטריח לזיי להחזיר החות למקומו הראשו ‪,‬‬
‫ומכ"ש שהוא מיירי בשני חותמי וא שעדיי לא‬
‫ב' חותמות‪.‬‬ ‫הסיח דעתו מלהשוות ע היהודי אכ כיו‬
‫שהחותמי קיימי לפנינו כמו שהיו‪ ,‬אמאי לא נימא‬
‫‪ Î"‡Â‬בנידו הנ"ל ניחוש אפי' לב' חותמות וכל זה‬ ‫דמרתת לזיי שמתיירא שיכיר היהודי זיופו ולא‬
‫יקחנו ממנו‪ .‬ולא דמי למטהר יינו של נכרי ממש‬
‫למא דאוסר בחות א' יינו של ישראל‪ ,‬אבל‬ ‫שלרוב הפוסקי אפי' חב"ח אסור הת שפיר ניחוש‬
‫למאי דקיי"ל )ריש סי' קכט( בהפ"מ כר"ת דשרי‬ ‫כיו שעשאו עכו" למוכרי ליהודי כאשר תמצא ידו‬
‫בחות א' א"כ אי שו הכרח לסברת רשב"א הנ"ל‬ ‫א"כ יפתחנו כרצונו ויחזור ויחתמנו כרצונו לקיי‬
‫וג הוא יודה להתיר בנידו שלפנינו ומכ"ש שלא‬ ‫מחשבתו למוכרו ליהודי א ימצא קוני ‪ ,‬אבל אנ‬
‫נהנה בחליפי והיו ישראל תמיד בחצרו מכל הלי‬ ‫מיירי ביינו של ישראל‪ ,‬ידוע דביינו של נכרי לא‬
‫נ"ל להסכי ע דעתו דעת תורה להתיר בהפ"מ‪.‬‬ ‫התיר רשב"א אפי' בחב"ח‪ .‬וא"כ א דעתו עדיי על‬
‫ישראל זה הרי חותמי קיימי ושרי‪ ,‬וא אי דעתו‬
‫‪ ÏÎ‬זה כתבתי בהשקפה ראשונה בלי שו עיו‬ ‫עדיי על ישראל מי הביאו לזיי היה לו לפתוח‬

‫וחתמתי בכל חותמי ברכות‪.‬‬ ‫החותמי ויל לו‪.‬‬

‫‪.Ó"„ÙÙÓ ¯ÙÂÒ ˜"‰˘Ó‬‬

‫˙˘‪ÂΘ ‰·Â‬‬

‫]‪[È¯Î Ï˘  ÈÈ ¯‰Èˢ χ¯˘È‬‬

‫וביני לביני נת להנכרי מעות על היי הנ"ל‪ ,‬ויע כי‬ ‫˘‪'‰ÓÎ ‡·¯ ‡ ÈÈ„ ‚ÏÙÂÓ‰ ·¯‰ È„ÈÓÏ˙ È„È„ÈÏ ÌÂÏ‬‬
‫חק להשררה שמכל חביות יי כשר צרי לית לו‬ ‫‪.Ú¯ËÈÈ ˜"˜· È" Ô¯‰‡ ÌÁ Ó‬‬
‫מכס חצי זהב‪ .‬ולהעביר אותו המכס עשו שלא ירגיש‬
‫השר כשיבא למרת כדרכו ליקח מעשרו‪ ,‬ע"כ כדי‬ ‫‚‪ ‰"È‬הגיעני ע"ד ישראל שטיהר יינו של נכרי‪ ,‬ושוב‬

‫פסק עמו עפ"י השער שבשוק ביו השער‬

‫‚‪.Ú"ˆ :ÌÈÏ˘‰˘ Ì˘ ˘"˙Ù· ÔÈÂÚÈ .‬‬