Page 326 - 2
P. 326
Ì˙Áתשובה קמב ‡ˆ¯ ¯ÙÂÒ
זה היינו תולי במכה( א אותו מראה ד משונה ]·[‡"·˘¯‰ ȯ·„ ¯Â‡È
ואינו דומה למה שרגילה לראות תמיד בשעת וסתה
אזי אינו תולה פי' בוסתה להחמיר אלא טהורה היא ‡· Ïהאמת במ"ש הרשב"א אפי' בשעת תשמיש הוא
אפי' שמשה קרוב לזמ וסתה דהא כל עצמינו לא
היינו מטמאי' אלא משו דאזלי' בתר המצוי לומר זה ,דרגיל הד לבוא מהמקור מחמת חמו
מד וסתה הוא זה שמיהר עתה לבוא מפני התשמיש וחמוד התשמיש וכמ"ש בדק הבית הנ"ל וכמ"ש
והא אינו מצוי שתראה מראה כזו לכ אינה תולה והארי הפלתי סי' קפ"ד )סק"י( והוא אמת .וראה אי
נשמר רשב"א בלשונו וכתב ואפי' ראתה בשעת
בוסתה להחמיר אלא במכתה להקל. תשמיש ולא כתב מחמת תשמיש כלשו הש"ס ,כי
האמת אעפ"י שרגיל הד לבוא לפני תשמיש מחמת
˘"‡Âנמי מה דמסיי ונאמנת אשה לומר מכה יש חמוד ,או לאחריו מחמת חמו התשמיש
והתעוררותו ,מ"מ מחמת תשמיש ממש דהיינו בעוד
לה באותו מקו שממנה ד יוצא ,שנדחק שהשמש דש באופ שיחייב בעלה חטאת זהו אינו
רשב"א מ"ט צריכה לומר שממנה ד יוצא ,הא לא מצוי כלל ,ומשו"ה מקילינ ברואה מחמת תשמיש
צריכא שתדע שמכתה מוציאה ד .וג בתשובות דעל הרוב בשעת בעילה ודישה נסת עורק הד ג
האחרוני דקדקו מ"ט לא נקיט לשו זה בבבא כל הרגשותיה דנותנת כל לבה ועיונה על תאות
דרישא וא יש לה מכה שמוציאה ד תולה במכתה. התשמיש וכמדומה לי ראיתי ג זו בפתלי לחלק
כנ"ל ,ואע"ג שהרא"ה הנ"ל כתב דהטע דצריכה
ÈÙÏÂהנ"ל א"ש ,דכל זה הוא בשא"י ]= בשאינה לפרוש בעונה שלאחר הוסת משו שהתשמיש גור
זילת הד ומשמע בשעת תשמיש גור כ י"ל אה"נ
יודעת[ שמכתה מוציאה ד אז נאמר א כיו שהוא ג"כ עונת הוסת צריכה שתחוש לכתחלה
שמשה בשעת וסתה א אי ד מכתה משונה אזי אפי' לכעי זה דסמו לוסתה חמיר טפי אבל שלא
טמאה ותולה בוסתה שמצוי יותר משו שאינה בשעת וסתה לא ניחוש שיבוא מחמת תשמיש אבל
יודעת כלל שמכתה מוציאה ד אבל א יודעת היא בשעת תשמיש שלא מחמתו דהיינו לפניו או לאחריו
שמכתה מוציאה ד בודאי וזילת הד על ידי הגרמת בסמו זהו רגלי לדבר קצת ואפי' הכי מקיל רשב"א
התשמיש סמו לוסתה הוא ספק ואשה זו בחזקת כיו שהוא שלא בשעת וסתה ויש לה מכה לפנינו.
טהורה עומדת אזי טהורה אפי' א אינה משונה מד
ראיתה ,ועל זה אמר עתה ונאמנת אשה לומר מכה ‰Ê·Âי"ל הגי' שלפנינו בנדה ס"ו ע"א וא יש לה
יש לה שמוציאה ד ואז לא צריכה שתדע שהוא
משונה מד ראי' וא"ש הכל וק"ל ,מ"מ בפי' כוונת מכה תולה במכתה וא יש לה וסת תולה
הרשב"א במ"ש ואפי' בשעת תשמיש נ"ל דהאמת בוסתה וא ד מכתה משונה מד ראיה אינו תולה
אתי ודלא כנב"י הנ"ל וסתירת יתר דבריו יתבארו דמפסיק בבבא דא יש לה וסת בי דיני מכה ובאמת
הרשב"א בתה"א בשני מקומות הנ"ל הקדי בבא
לפנינו אי"ה. וא יש לה וסת לוא יש לה מכה וכ המרדכי וכ
הוא ברי" ]שבועות בריש הל' נדה[ ובסמ"ק ]מצוה
]˙[‰˙Ò ˙Ú˘· ‰ÎÓ· ‰ÈÈÏ רצג[ איתא תחלה דיני מכה ואח"כ וא יש לה וסת.
אמנ לגי' שלפנינו י"ל כ ,ע"ד פי' הרמב" וכל
¯ÂÊÁ Âעתה לק' הנ"ל אהרשב"א שמתירה אפי' הראשוני וא יש לה וסת ששמשה קרוב לזמ
וסתה ,ועפ"י דרכו של רשב"א ז"ל וא יש לה מכה
בשעת וסתה ממש שצע"ג מכל הטעמי אפי' אינה יודעת שמוציאה ד מ"מ תולה היא
שכתבתי .ע"כ אמינא לולי דמספינא דמחכו עלי בבי במכתה לטהרה אפי' בלא נקיי כלל ,וע"ז אמר
מדרשא שאומר דבר פלוסופיא ,והוא ,כי ע"י מכה אמנ א שמשה סמו לוסתה תולה הד בוסתה
שבאבר אז לפעמי נמשכו ש כמה מיני דמי להחמיר כי אז ע"י חמו התשמיש וג כי הוא קרוב
מגידי ועורקי עד שנעצרו הגידי והעורקי לזמ הוסת אזי ד המקור יותר מצוי ממכה שאי
ההמה ולוקחי דר לעצמ לשפו דר אותה אנו יודעי שמוציאה ד וטמאה היא א א ד
המכה כל מותרי הדמי וכ הוא במה שקורי מכתה משונה מד ראייתה אינה תולה פי' א זה
פונטענעל"א בלע"ז .וכ ה"נ א יש לה מכה במקור הד שאנו רוצי לתלות במכה )אלא מפני שהוא
המוציאה ד אזי אי פלא א עי"ז נולד לה עוצר סמו לוסתה ושמשה עתה לא רצינו להקל אבל זולת
בד נדות ,וכל מותרי הדמי שלה המה שופכי
דר מכתה ,באופ שא תגיע עת וסתה לא יהי' לה
מה להזיל דר העורק מקו אשר דמי נדה שופכי
שמה ,ופשוט דד המכה איננו ד נדה.