Page 491 - 2
P. 491
˘‡ ˙ÂÏהוספות והשלמות ˙·¢˙ ˙Â
סיג לתורה ולדבר מצוה אי יכולי' לבטלו ,והרי והוא הגה"מ דפסקו רמ"א ביו"ד סי' ר"ל ועיי' ש"
מבואר בתשו' הרא"ש שהי' משו גדר וסיג שלא יו"ד סי' רכ"ח ס"ק צ"ו לפי ישובו סתירת הרא"ש
ישחוט כל מי שירצה בלא רשות והנה ג על מש"כ ס"ל לרא"ש דא"ע ל"מ ובכלל ז' כוונתו שאחר
פר"ח בק"א תמיהתו דהא מיית' לתשוב' הרא"ש שנשאל והתירו הראשו מהני למפרע מה שעשו
הנ"ל דל"א א"ע ל"מ אה דינא ,ואני תיובתא לא קוד שהתירו ,ולדבריו א"ש מש"כ הרא"ש ש סי'
קחזינא דאי זה מעיקר הדי רק חומרא ועיי' סי' א' בתחלה שאסור לאכול משחיטתו שהרי הקהל
רכ"ח סעי' ט"ו דאי מתירי נדר של דבר איסור ,וא פסלו שחיטת הכל וכו' הג שלא אסרו רק על
התירו יש אוסרי ויש מתירי ואפי' להאוסרי' השוחט מ"מ ממילא שחיטתו פסולה משו' א"ע ל"מ,
בדיעבד אינו רק מחומר' ומדרבנ ,ומעיקר הדי אלא מ מה דכ' וכ"ש זה שעבר על החר דומה
מותר להתירו מכ"ש דבדיעבד מותר ,ולפמ"ש בח"ס למומ' לאותו דבר וראוי לקונסו ,משמע דאי
דטע של הרא"ש כיו דאיתי' בשאלה קילא ולא שחיטתו פסולה משו דלא מהני מעשה שחיטתו רק
דמי' לדרבא ,וכיו שיש היתר לאיסו' זה מדינא משו' דחשוד הוא וראוי לקונסו ,ובפר"ח סי' א' תמה
האיסו' בעצמו קיל ועוד אפי' יהי' זה מעיקר הדי דלא סיפ' רישא ,עכ"פ נר' דס"ל דמשו א"ע ל"מ
מדאוריית' ,ויש פני לומר שהוא דאוריי' לפמ"ש לא נפסל ויש לפר' דברי הרא"ש דתחלה כ' דאסור
הריב"ש קע"ח שאי לומר כיו שעל דעת נשבעו לאכול משחיטתו שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל,
שה יתירו ברצונ אפי' על דבר איסו' ,שאי דעת כוונתו דכיו דאסרו עליו לשחוט ממילא א"ע ל"מ,
הקהל שיתקבצו למשרי איסורא שתהי' ממש אבל לא אסור משו דא"ע ל"מ ,רק בשוחט במקומו
בהסכמת וכ"ש א נדרו ע"ד המקו שאינו מסכי שאסרו הקהל שחיטתו אבל כששוחט אח"כ לאחרי
להיתר בדבר מצוה להתיר האסור ע"כ ,ויש להוציא במק"א לא נפסול ,ולכ הוסי וכ"ש זה שעבר על
מזה ,שאי לו היתר מדאוריי' ,וכ"ש א נדרו ע"ד החר כששוחט במקו' האסור לו דומה למומ' לאותו
המקו' ,מ"מ באופ שכבר עבר בוודאי בדעת דבר וראו' לקונסו היינו אפי' מה ששחט לאחרי'
בתחלה שיהי' היתר לאיסו' להציל העובר ,ועיי' זה ראוי' לאסור ,ומוסבר ביותר דדומה לחשוד לאותו
סי' רכ"ח סעי' ט"ו וא יש מכשול בנדר וכו' ועיי' דבר ,כיו שעובר חר ושחיטתו נבילה חשוד
ש" ש דיש חולקי' מ"מ בשכבר עבר בוודאי מצוה להאכיל נבילות כנ"ל עפמ"ש הש" בכוונת הרא"ש
להתיר כדי להצילו מאיסור ,ועוד הרי יכולי הציבור ועיי' ,אלא דבאמת יישובו של הש" סי' רכ"ח רחוק
לשאול ולחזור ולאסור למגדר מלתא להבא ,וכיו בכוונת הרא"ש ,דא כוונתו דמהני אחר שביטל
שיש ביד להתיר תו לא אמרינ דאי עביד לא מהני תקנה ראשונה פשיט' דלא דמי לדרבא כלל ול"צ
הרא"ש להארי לחלק בי אית ליה ביטול או התרת
כ נר' לי פשוט וברור. חכ ,וג הש" הרגיש בעצמו הא חרמי ציבור לא
ניתר למפרע וכ' דצ"ל שהותר ע"י חכ ,וכל הרואה
‰ ‰Âלדינא א שחיט' של השוחט באיסו' דאסר יראה כי תחלה כ' הרא"ש כיו דאפשר לבטל
והוסי עוד דחכ עוקר נדר מעיקרו ובתחלה לאו
על נפשו לשחוט או שאסרוהו הקהל א מהני בהכי מיירי ,ולכ העיקר דהרא"ש בכלל ז' ס"ל דכל
או לא לא אתברר ל ,דתלי' באשלי רברבי לדעת שיש לו היתר וביטול ל"א א"ע ל"מ וט"ז לא מצא
הסמ"ע דעיקר כפסק הרמ"א ביו"ד סי' ר"ל דבנשבע ישוב לסתירת הרא"ש מ מה דכ' בכלל ה' דא מכרו
ועבר על שבועתו אמרי' א"ע ל"מ כ בזה ,ולט"ז שלא מדע' ל"מ ,והנכו מ"ש אבא מאוה"ג זצ"ל
דעיקר כפסק הש"ע ורמ"א ש שהוא במקומו בח"ס יו"ד סי' ו' בסופ' ודבריו בזה דברי אלקי חיי'
שחיטתו כשירה ואי חילוק בי נשבע מעצמו או מפי
הקהל ,ואפי' למגדר מלתא דאיסו' כמ"ש ,ולש" המה וש"י.
בח"מ הדבר בספק ונר' דבהמה בחזק' שאינו זבוח
È˙ȇ¯Âלפר"מ ני' קרא תמה על מ"ש בח"ס לדחות
עומדת כיו דהספק בשחיטה עצמה כנ"ל.
דברי החו"ד מ מה דכ' הרא"ש בתשוב'
Â˙¯Â˙ÓÂשל משה אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס למדנו דבחרמי ציבור ל"א א"ע ל"מ דאפשר לבטלה,
והראה פר"מ ני' מקו להמבואר בש"ע יו"ד סי'
ד"ח דהעלה ע"פ יישובו סתירת הרמ"א רכ"ח סעי' כ"ח דא היתה ההסכמה גדר לרבי או
דהעיקר דבדבר שבדה מלבו ל"א א"ע ל"מ כתוס'
ורא"ש אלא דבמקח שנעשה באיסור יש עוד סבר'
שכ' הגהות מרדכי משו שאיבד זכותו בזה ס"ל
