Page 369 - HATAM-1

‫‪‚˘ ¯ÙÂÒ‬‬ ‫תשובה קכג‬ ‫‪Ì˙Á‬‬

‫ומסיק שלא היה טעות אלא שקבלו עליה כר'‬ ‫‪ Î"‡Â‬לפ"ז למסקנת הש"ס ש ר"פ אלו מגלחי‬
‫יהודה לכ אי היתר לבני עכ"פ וכהרשד" ‪.Ë‬‬
‫דר' יהודה מודה ביצא למזונות ולא פליג‬
‫‪ ‰ ‰Â‬בתשו' ר"י לבית הלוי סי' ל"ח כתב להדיא‬ ‫אלא ]להרווחה[ יע"ש‪ .‬א"כ הדרה קושית‬
‫הירושלמי לדוכתא‪ .‬וע"כ צריכי לומר דאי‬
‫דלאיסור אכילת אורז אי התרה‪ .‬והפר"ח‬
‫כתב ש באות תשיעי דכבר נתבאר ביטול דבריו‪.‬‬ ‫היתר לבני ‪.‬‬
‫ולפע"ד לא נתבאר ולא יתבאר‪ .‬גלל כ אות‬
‫מנהיגי מדינת וועסטפאלי שהתירו אכילת‬ ‫‪ ˘"ÓÂ‬פר"ח ש מלשו מהרי"ק )שרש קמד(‬
‫קטניות בימי הפסח‪ ,‬אי לה על מה שיסמוכו‬
‫ואי לנו עסק בה ‪ .‬וא אולי כוונו לטובה‬ ‫שכתב א הי' מנהג בטעות יש היתר‬
‫מהטעמי שכתבתי לעיל‪ ,‬או מטע אחר כיוצא‬ ‫לאבות מכ"ש להבני ‪ ,‬ומשמע מזה דהבני קילי‬
‫בזה‪ .‬מ"מ אי ללמוד מה למקו אחר‪ .‬ודעתי‬ ‫מהאבות‪ ,‬תמי' על הפר"ח מאי ראי' מייתי מלשו‬
‫לדרוש אי"ה בפרקי דכלה ברבי שאי ללמוד‬ ‫זה‪ ,‬דודאי בקבלה בטעות לא חלה הקבלה על‬
‫הבני ‪ ,‬דאי כח בטעות של האבות לאסור על‬
‫מה דאינהו עבדו לגרמי'‪.È‬‬ ‫הבני והוה שפיר כש"כ‪ .‬אבל בקבלה בכוונה‪,‬‬
‫י"ל דהבני חמירי‪ .‬וג זה י"ל הירושלמי דסדור‬
‫‪ ̇Â‬דעת פר"מ נוטה לעשות לו דבר אחר מה‬ ‫לשונו תמוה‪ ,‬דמתחילה תיר על בני ביש‬
‫שהאבות קבלו ואי הבני יכולי להתיר‪ ,‬ועל זה‬
‫שנוגע למדינותינו‪ ,‬אחר אחרו אני בא וידי‬ ‫הקשה השתא לאבות יש היתר כ"ש לבני ‪ ,‬ותיר‬
‫תיכו ‪ ,‬ובפרט שלא יהי' נוגע כלל לאנשי‬ ‫דס"ל כר' יהודה כנ"ל‪ .‬והנה מראשית דבריו מוכח‬
‫וועסטפאלי כי לא אדו אנכי בדבר זה‪ ,‬והחכ‬ ‫דפשיטא לי' דבני גריעי מהאבות ואי לה‬
‫עיניו בראשו וד"ל‪ .‬ויהי' דברי אלו מועטי‬ ‫היתר‪ ,‬ואי מיד לאלתר הקשה השתא לאבות יש‬
‫מחזיקי כמרובי ‪ ,‬והי' כי יבואו דברי קדשו עוד‬ ‫היתר כ"ש לבני ‪ .‬אע"כ היינו טעמא משו דהוה‬
‫ס"ל שהמנהג היה מנהג בטעות בלי טע ‪ .‬וע"כ‬
‫אלינו וכבדנוהו‪.‬‬ ‫הקשה שפיר השתא לאבות כ"ש לבני ‪ ,‬וכסברת‬
‫מהרי"ק דלעני קבלה בטעות גריעי בני מאבות‪.‬‬
‫‪·"Ù .‰·¯ ‰·‰‡· Ì˙ÂÁ‰ ÈÊÙÁ· ·˙ÂΉ „"Ή‬‬
‫‪.˜"ÙÏ Ú"˜˙ Ô¢‡¯ ¯„‡ ‡"Î '‚ ÌÂÈ‬‬

‫‪Ó"„ÙÙÓ ¯ÙÂÒ ˜"‰˘Ó‬‬

‫˙˘‪‚Θ ‰·Â‬‬

‫]‪[‰ÁÂÏÓ ‰ˆÓ‬‬

‫משומרי לש פסח‪ ,‬וג הסיר איזה מדות‬ ‫˘‪„‡Ó ÌÓ¯Ó ‚ÏÙÂÓ‰ ·¯‰ ‰"‰Ï Ë"ΠÌÂÏ‬‬
‫הנטחני בתחלה ולא עשו מה מצות‪ ,‬ואח"כ‬ ‫‪˜"˜„ ÔÈÈ„ È" È·ˆ χÂÓ˘ ‰"ÂÓÎ ‰ÏÚ Â‬‬
‫טח לש מצת מצוה‪ .‬וכמו ח' ימי אח"ז נכנס‬
‫לש ישראל אחר ומצא בי אבני רחיי גרגר‬ ‫‡‪.‡"ÚÈ ¯‰‡Â‚ Â‬‬
‫מלח‪ .‬ואמר הארמי בעל הרחיי כי אחר שטח‬
‫הראשו חטי של פסח שוב אירע לו מקרה דלא‬ ‫‚‪ ‰"È‬הגיעני בחול המועד העבר‪ ,‬והיות א"א‬
‫שכיח שנטח מלח על אותו הרחיי ‪ .‬והיות כי‬
‫דברי הארמי אינ מעלי ולא מורידי ויש לחוש‬ ‫להשיב למעשה כי העבר אי ‪ ,‬ע"כ לא‬
‫שהי' ש מלח בשעת טחינת החטי הראשוני ‪,‬‬
‫וה"ל מצות מלוחי שנוהגי לאסור אפילו‬ ‫השבתי בימי המועד‪.‬‬
‫בדיעבד כהמרדכי דפסק רמ"א סי' תנ"ה סעי ה'‬
‫ומג"א ש סקי"ו‪ .‬ובקש מעלתו ממני לחוות‬ ‫‪ ‰ ‰Â‬נפשו בשאלתו על דברי ריב על מצה שלא‬
‫דעתי הקלושה אשר לע"ד מצה שמורה היא כדת‬
‫האי מרבנ ‪ ,‬ועובדא הכי הוה‪ .‬שנכנס לבית‬
‫ארמי ושכר ממנו רחיי של יד שלו המוכנת‬
‫לטחו עליו מיני קטניות כל השנה‪ ,‬ולא תבואה‬

‫ולא מלח לפי דברי הארמי המשכיר‪ .‬והאי מרבנ‬
‫ניקר הרחיי היטב הדק‪ ,‬ושוב ליתר נקיו טח‬
‫איזה מדות מיני קטניות‪ ,‬ואח"כ טח עליו חטי‬

‫‪.Ì˘ ÈÓÏ˘Â¯ÈÏ 'ÈÁ·  ȷ¯ ‰Ê· ÛÈÒ‰˘ ‰Ó '¯ .Ë‬‬
‫‪.Ú"˜˙ Ï„‚‰ ˙·˘Ï ·"Á Ò"˙Á ˙¢¯„ ‰‡¯ .È‬‬