Page 599 - HATAM-1
P. 599
‚Ϙ˙ ¯ÙÂÒ לסימ קז Ì˙Á
היה עיקר הטע משו דהכל חדא חתיכא באו התוס' ז"ל לומר שסברה זו דחייה היא דכ
דאיסורא ,תינח בבגד שאבד בו כלאי אחר אסור המרובה כמו המועט כוונת דכל החוטי
שכבר נעשה שוע טווי ונוז אבל בה דירושלמי של צמר המחוברי באריג כולה חדא חתיכה
שטר זה בזה יתבטל הפשת בהצמר קוד דצמר הנוגע ומחובר בפשת הוא ,דנהי דקיי"ל
שנעשה מהתערובת בגד א' ושוב לא יהי' חוזר דאינו אסור משו כלאי אלא כשיהיו הצמר
ונעור כיו שכבר נתבטל ,וא"ת כיו דעדיי אי והפשת נוגעי זב"ז דהיינו יחדיו דקאמר רחמנא
ש איסור על הפשת לא שיי בו בטול הא היינו לאפוקי א מי אחר מפסיק ביניה ,אבל
מוכח ממתניתי דצ"ר בצמר גמלי מתבטל ש"מ בגד א' של צמר אפילו ארו הרבה אסור חוט
דיש בטול להיתר ,דאי לומר באמת אינו מתבטל העליו המופלג מ הפשת כמו חוט התחתו
הצמר רחלי מיד אלא כשיעורב עמו פשת המחובר ונוגע אל הפשת כיו דהכל חתיכה אחת
ויעשה שוע טווי ונוז ,א"כ פשיטא דלא היה די של צמר דכ אסור המרובה כמו המועט כ היה
במה שצמר גמלי מרובה על צמר הרחלי אלא נראה לע"ד לפרש כוונת התוס' והרא"ש לפי מה
צרי להיות רוב כנגד צמר והפשת יחדיו ,ועוד
אי היה רשאי לעשות כ לכתחילה לערב עמו שהסביר אאמ"ו זצ"ל סברת .
פשת ולעשות ממנו איסור שיהיה חוזר ומתבטל
הא אי מבטלי איסור לכתחילה ,אע"כ הצ"ר ‡ Ì Óהרואה יראה דפשטות ורהיטת לשו
מתבטל קוד שנעשה איסור ואינו חו"נ ,וש"מ
דיש בטול להיתר ,א"כ הדרא קושי' לדוכתא התוס' נראה יותר דכוונת ,כ אסור
מ"ט דהירושלמי דרב אסר בתערובת לעשות המרובה כלומר הצמד כמו הפשת ,וביותר לשו
ממנו בגד בפני עצמו ,ע"כ הסביר אאמ"ו זצ"ל הרא"ש דהכל חדא חתיכה דאיסורא ,הרי מפורש
דעיקר החילוק הוא דצמר אי מבטלי הפשת כוונת כיו שמיד כשהחוט פשת מתחבר אל
לפי שתערובת גור האיסור אינו מ הדי הצמר ,הצמר עצמו נעשה חתיכא דאיסורא
שגור האיסור יהיה חוזר וגור היתר משא"כ מעצמו) .והרשב"א ז"ל בתשובה סי' רנ"ט מסיי
במתני' דצ"ר בצמר גמלי שפיר בטל כיו בה בזה"ל "מי יבטל את מי" כוונתו שאפי' ש
שהמבטל אינו דבר הגור האיסור ,וכ רב דאמר האיסור של הפשת אחר שנתחבר אל הצמר לא
דוקא בשלא ערב עמו מי אחר כדמפורש יוכל להתבטל ,כיו שהצמר עצמו נעשה איסור
בירושלמי וכ"פ בש"ע א טר צמר ופשת מאותו הש דלא תלבש שעטנז אי אש מכבה
יחדיו מביא לטרא ועוד צמר גמלי ומבטל את אש ,דכל מה שאתה מוסי צמר אתה מוסי
צמר הרחלי ,וע"כ היינו טעמא משו דהמבטל איסור ואפילו היה כבר נתבטל ש האיסור מ
הוא ממי אחר שאינו ממי גור האיסור, הפשת היה ראוי שיהיה חוזר ונעור ע"י תוספות
כנלע"ד ליישב דעת אאמ"ו זצ"ל בדעת התוס' הצמר למא דאית ליה סברת חוזר ונעור .מכש"כ
שלא נתבטל האיסור כלל לפי שאי כא מבטל
והרא"ש. דמי יבטל את מי ,לא מפני שהתערובת גור
האיסור אלא מפני שהוא עצמו אסור ואי
‰‡¯ Âעוד דס"ל לאאמ"ו זצ"ל דג בבגד האיסור יבטל את האיסור והוא מש א'( .א
אמנ נדחקתי ליישב לשו התוס' והרא"ש
שאבד בו כלאי לא היה מתיישב טע שיסבול הלשו סברת אאמ"ו זצ"ל ,עדיי לא סר
מניעת הבטול משו דנעשה חתיכא דאיסורא כאבי לדעת מה הכריחו לכ להעמי בדבריה
ואי כא מבטל כמו שהסברתי אני לעצמי ,דעד סברה שג בעיניו הקדושי היתה נראה דחוקה.
כא לא שיי סברה זו אלא אי אמרינ דלא שיי ואחר העיו נלע"ד דמתניתי דצמר רחלי וצמר
בטול להיתר א"כ ע"כ צרי אתה לומר גמלי הוה קשיא ,ועוד הירושלמי דמייתי
שמתחילה נאסר הפשת בהתחברו אל הצמר הרא"ש דצמר ופשת שטרפ זה בזה ר' זעירא
ושוב יהיה חוזר ומתבטל ואיסורו ובטולו באי בש ר' ירמיה אמר בטל רב אסור בתערובת
כאחד זה א"א לומר דכיו דחל עליו ש האיסור ומוקי בירושלמי רב דקאמר אסור היינו כשלא
נעשה כל הבגד חתיכה דאיסורא ואי כא מבטל ערב מי אחר ביניה ,אלא עשה מטרו של
כל שאינו בזא"ז אינו בבת אחת ,רצוני לומר כיו הצמר ופשת יחדיו בגד א' דהיינו שעשה מה
שאי לאחר הבטול ולא להקדימו ג בבת אחת שוע טווי ונוז ,והוה קשיא לאאמ"ו זצ"ל אילו
