Page 149 - דוד - מרועה למשיח . יאיר זקוביץ
P. 149
פרק שלושה־־עשר
נעים זמירות ישראל
חז״ל ,שביקשו לראות את דוד בצלמם ובדמותם כתלמיד חכמים מובהק ,לא
ויתרו ,עם זאת ,על כינורו ,אך כיוון שאין עיתותיו של תלמיד חכם ,ומה גם
מלך ,פנויות לפריטה עלי כינור ,הרי כינורו מען מאליו :׳../כינור היה תלוי
למעלה ממיטתו של דוד ,וכיוון שהגיע חצות הלילה ,בא רוח צפונית ונושבת בו
ומנגן מאליו ,מיד היה עומד ועוסק בתורה עד עלות השחר...״)בבלי ברכות ג
ע״ב( .בדמיון העם נחרת עמוקות רישומו של דוד המנגן .כך ,לדוגמה ,בפסיפס
מבית הכנסת בעזה ,מראשית המאה השישית לספירה ,נראה המלך דוד ישוב
על כס מלכותו ,מנגן בנבל ,וסביבו — כמו היה אורפיאוס — בעלי החיים
השבויים בקסם עינתו .אפשר שנשתלבה בתמונה זו גם התפיסה החזונית של
המלך הדוידי לעתיד לבוא ,״חוטר מגזע ישי״)ישעיה יא( ,מראה הנער הקטן
)הוא המלך( הרועה את בעלי החיים הסרים כולם למרותו וחיים זה עם זה
בשלום ובשלווה :״וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ...״)פס׳ ו־ז(.
החיבה לדוד המען נובעת ,מן הסתם ,מן העובדה שכך היכרנוהו בעודנו נער
כפרי תמים הנלקח מאחרי צאנו אל חצר המלך שאול ,להסיר את הרוח הרעה
מעל המלך הנענה)שמ״א טז,יד־כג( .לעינתו של דוד יש אכן אופי קסום :שאול
המלך בסיפור הקדום ובעלי החיים בפסיפס המאוחר — על כולם נסוך רוגע
למשמע צלילי כינורו של דוד.
לא תמיד מצליח דוד לרפוא למלך בעל הנפש המסוכסכת; דוד משליך את
נפשו מעד כל אימת שהוא מען לפני שאול ,והמלך מטיל בו את חניתו פעם
ופעמיים ללא הצלחה)שמ״א יח,י־יא; יט,ט־י( .הקורא נמלא איפוא חיבה כלפי
דוד הנער האמיץ ,המתרכז בעינתו ומשמיע את צלילי כינורו מול סערת הנפש
של מלכו ,הניצב מולו וחניתו המאיימת בידו .חזרת מעשה החנית פעמיים אף
מגדילה את הערצתנו לדוד :בפעם השנייה הריהו יודע היטב מה עלולה החנית
שביד שאול להביא עליו ,ובכל זאת אין בסכנה כדי ליראו ולהרתיעו.
במזמור האוטוביוגרפי ממגילת המזמורים מקומראן ,שהבאנו לעיל בפרק
שלישי ,מוצג דוד הרועה לא רק כמי שנעוריו עברו עליו בעינה ,אלא אף כמי
שיצר כלי זמר ,״ידי עשו עוגב ואצבעותי כינור...״ ,וכך הופך דוד למעין גיבור
תרבות ,ראש וראשון למענים ,מעין האמור על יובל בספר בראשית :״הוא היה
148
