Page 122 - gag 42

‫הגדולה‪ ,‬אל השכינה‪ ,‬אל התקווה לחוות את החיים‪ ,‬כל החיים‪ .‬החלום מעיף אותנו‬
‫ואנחנו פותחים שער‪ .‬אל העולם שמעבר‪ ,‬אין גבולות ליכולת ְמע ּופֹו של החלום‪.‬‬

‫בראש הדף המספרת פורשת את זיכרונות העבר בגוף שלישי‪ ,‬בעוד שבתחתית הדף‬
‫המספרת כותבת בגוף ראשון ומתארת את המציאות העכשווית‪ .‬מהו הקו המרחף בין ראש‬
‫הדף לתחתיתו‪ ,‬והאם יש קו בכלל? האם זהו ניסיון לפייס בין מחוזות החלום למחוזות‬
‫המציאות‪ ,‬או ניסיון פיוס בכלל? האם זהו ניסיון להתיך את מגע החסד של הכתיבה אל‬
‫הווה זיכרונותיה? להאיר את אזור הדמדומים בין הזיכרון לבין החיים העכשוויים? להאיר‬
‫את האפשרות של היות כאן והיות שם? האם זהו סוג של ּ ָפ ִלי ְמפס ְסט‪ ,‬עמוד שנכתב בשתי‬
‫פעימות זמן שהופכות לאחת? מה שנכתב בהווה משמר את מה שנכתב בעבר‪ ,‬והדברים‬
‫מתקשרים אלה לאלה? מאירים אלה את אלה? האם הנאמר בתחתית הדף מורה על סף‬
‫התהום הנחשפת בחיי היומיום? ָּבר ַווח בין חלקי הדף ובהדפסת האותיות האלכסוניות‬
‫בתחתית הדף יש תחושה של צלילים שה ּו ִיים‪ ,‬של הרף רגע טעון‪ ,‬של משהו מתוח קרוב‬
‫לפקוע‪ ,‬משהו המושב אלינו כהד‪ .‬דומה שאסתר מאותתת לנו לעצור רגע על סף ההווה כדי‬
‫לחוש את פעימת העומק שלו‪ .‬אולי חוכמת הדף מציגה את תודעתה של המחברת בפעולה‬
‫המערבלת את הזיכרון בשדה רב‪-‬שכבתי‪ .‬ואולי היא מבקשת לחבר את שני חלקי הדף‪,‬‬
‫להכליב אותם בחוטי משמעות אחת‪ ,‬לתת לנו הקוראים פנס להאיר את ההצטלבות של‬
‫ההווה בעבר ושל העבר בהווה‪ .‬מחוזות החלום אינם מבחינים בין העולם הזה לעולם הבא‪,‬‬
‫ויש פרס‪ .‬מהו הפרס? הפרס הוא לא רק זה המסופר בספר‪ .‬יש תגמול‪ ,‬יש שכר לנטישות‪,‬‬
‫לפגישות‪ .‬פרס החתולה‪ ,‬פרס חיֹות הקודש‪ ,‬פרס היצירה‪ .‬פרס נשמתה של הכותבת המתכנס‬

‫לחיבור בין החי ּות‪ ,‬כוח היצר‪ ,‬כוח היצירה המתכנס לראשוניות‪ ,‬לכמ ּו ַסת בראשית‪.‬‬

‫החלום מבקש לשחרר‪ ,‬להגיד תודה‪ ,‬להמשיך הלאה‪ .‬הפגישות‪ ,‬השאלות‪ ,‬הניסיון לפענוח‪,‬‬
‫ההבהרה – כל אלה באים כדי להניח את התו ָלדות מאחור‪ ,‬להשתחרר מהן‪ .‬במאמץ להיפטר‬
‫מהעצם בגרון להגיע למקום תלוש‪" .‬עזבתי את ביתי בעיצומו של חורף‪ .‬חיפשתי מקום‬
‫תלוש‪ .‬גשם בלתי פוסק מנע ממני לצאת והשמים השחורים באמצע הם החזירו אותי‬
‫למרחבים אחרים והעצם הזאת בגרון" (שם‪ ,‬עמ' ‪ .)9‬ואולי העצם בגרון היא ִאמה‬
‫הביולוגית‪ ,‬היא כבל התולדות שהיא מבקשת לקרוע ולהשתחרר ממנו‪ ,‬והיא גם הצעקה‪,‬‬
‫הבכי‪ ,‬המגע עם הפצע‪ ,‬החיטוט בו‪ .‬בהתכנסות אל הילדה הפראית שעיניה בורקות‪ ,‬שהיא‬
‫החולמת‪ ,‬שהיא האם‪ ,‬שהיא הבת‪ ,‬שהיא אנה פרנק‪ ,‬שהיא הבכי‪ ,‬שהיא האב הנעדר‪ ,‬שהיא‬
‫שתי המריות‪ ,‬שהיא החיות‪ ,‬שבה מתרוצצות כל הדמויות שבספר‪ ,‬בהימשכות לעבודת‬
‫החלום ָהרֹואה משהו לא מובחן ומבטו שקוע‪ ,‬מֹורה למקום שקוע‪ ,‬שהחולמת אסתר מנ ּועה‬

‫לראותו‪ ,‬היא סוללת דרך ָל ָהל ָאה‪.‬‬

‫אסתר חובקת בדרכה את החלום‪ ,‬מפרקת אותו לסיפור חיים‪ ,‬וחוזרת לילדות מתוך‬
‫כמיהה‪ ,‬חרדה ועונג הכרוכים יחד‪ .‬העצם עשויה להיעלם‪ ,‬מרחבים אחרים יתגלו‪,‬‬
‫והנשים הולכות ונקשרות זו בזו‪ .‬הילדה‪ ,‬האישה‪ ,‬האם‪ ,‬הבת‪ ,‬המריות שהופכות לאחת‬
‫בתוך החולמת‪ .‬היא הופכת לאני‪ ,‬ולא רק בתחתית העמוד‪" .‬ממרחקים התבוננתי בים‪,‬‬
‫הייתי על הפסגה" (שם‪ ,‬עמ' ‪ .)12‬עבודת החלום נמשכת‪" :‬אף על פי שלא הייתה לי‬

‫גיליון ‪ַּ 42‬גג ‪120 ‬‬