Page 123 - תאטרון 34
P. 123
לקראת פרסום
ניכרים בבירור בתחום העשייה הדרמטית בארץ־ישראל בימיהם של אשר ארליך 4ושל
אליעזר אנסקי ,5למשל.
"ההצגה בבית־הספר" היא כותרת מאמרו של יחזקאל סן 6הדן בהבדל שבין תיאטרון ילדים
כאמצעי לבין תיאטרון ילדים שמטרתו יצירת הצגה.
כותב סן:
"רבים הם עדיין המורים ,הרואים בהכנת הצגה של ילדים ביזבוז זמן ,איבוד שעות לימוד
ועבודה לבטלה ...אבל תועלתה ]של הצגה[ ,הן בשטח החינוכי והן בשטח הלימודי ,רבה
במידה שלא תשוער ,לפי שכל מה שהתלמיד רוכש מההצגה ,מתוך עניין הוא רוכשו".
ובהמשך מפרט סן את מה שהתלמיד יכול/עשוי/עלול לרכוש:
"ייטען במוטיבציה להצליח; יבין טוב יותר את החומר; יפתח את הזכרון שלו; ישפר את לשונו
ושפתו; יהגה נכון את האותיות ויבטא מלים באופן ברור יותר; יפתח אצלו את האמנויות
הקשורות בצדדים הטכניים של ההצגה )ציור ,תפירה ,תאורה וכו'(; יפתח את האחריות
הקולקטיבית".
המטרה החינוכית ,המתבטאת ב"אחריות הקולקטיבית" ,זוכה אצל סן להרחבה ולביאור:
"בשום שטח משטחי העבודה המשותפת של הילדים אין הצלחת הפרט משפיעה על הצלחת
הכלל ואין כישלונו של הפרט משפיע על כשלון הכלל ,כמו בהצגת מחזה ...אין אני מתכוון כאן
לחינוך האמנותי ולהצגה אמנותית ,כי הרי האמנות נחלת יחידים היא ואין לדרוש מכל אחד מילדי
הכיתה המציגה שיהא מחונן מבחינה אמנותית ,שכן אמנות מתנת שמיים היא .הכנה אמנותית של
מחזה מחייבת את המורה להיות אמן -ולא כל מורה זכה לכך .ואפילו יזמין בית־הספר אמן־במאי
לביצוע ההצגה ,לא תהיה זו הצגה אמנותית ,באשר משתתפיה הם ילדי הכיתה ,כל ילדי הכיתה".
לדידו של סן ,לא חשוב הפן האמנותי־מקצועי של ההצגה המועלית בבית־הספר ,אלא חשובה הכנת
ההצגה כפרויקט קבוצתי־כיתתי .באמצעות עשייה כזאת ניתן להגיע להישגים לא מבוטלים מבחינה
חברתית וערכית ,שלא להזכיר את החוויה של עצם העשייה הדרמטית.
לאה גולדברג על ילדים כצופים בתיאטרון
גם המשוררת והמחזאית לאה גולדברג עוסקת בשאלת איכותם של הילדים כצרכני תרבות; היא רואה את
הפוטנציאל הגלום בהם .לדידה ,ילדים כקהל צופים צעיר ,עשויים לשפוט בטבעיות את איכותה של
4עיין פרק שלישי להלן.
5עיין פרק שמיני.
6ראו :אורים ) ,(1952ע"ע .526 - 521
גיליון 12134